(132) שער התבונה, פרק טו

וְכֵן הוּא נַמֵּי בְּעִנְיָנֵנוּ, שֶׁאִם הָאָדָם יִתֵּן עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו, וְיִהְיֶה מֻסְכָּם אֶצְלוֹ לִשְׁמֹר פִּתְחֵי פִּיו שֶׁלֹּא יִפְתְּחֶנּוּ כִּי אִם לְצֹרֶךְ, וְלֹא לְדָבָר רַע וּמִרְמָה, בְּוַדַּאי לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַזֶּה. וְהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁאִם אָדָם רוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסֵר לוֹ מַלְאָךְ, שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ צַדִּיק, וְאִם אָדָם רוֹצֶה לִהְיוֹת חָסִיד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסֵר לוֹ מַלְאָךְ, שֶׁמִּתְנַהֵג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ חָסִיד.

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: וְכֻלָּם בְּלָשׁוֹן הָרָע, הֲלֹא סִיְּמוּ עַל זֶה תֵּכֶף, בְּלָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ, אֶלָּא אֵימָא בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. וְאַף בְּאָבָק כָּתַב שָׁם הַמַּהַרְשָׁ"א, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ כֻּלָּם, הַיְנוּ רַק שֶׁאִם הָאָדָם לֹא יִתֵּן עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דִּבּוּרוֹ וְיַנִּיחַ אוֹתוֹ עַל טִבְעוֹ, בְּוַדַּאי כֻּלָּם יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, וְלֹא כְּמוֹ גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת, דְּאַף אִם יַנִּיחַ אוֹתוֹ עַל טִבְעוֹ, יוּכַל גַּם כֵּן לִפְעָמִים לְהִנָּצֵל מִזֶּה עַל אֵיזֶה זְמַן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא תָּלוּי בְּדִבּוּרוֹ. אֲבָל לֹא כִּוְּנוּ חֲזַ"ל, חַס וְשָׁלוֹם, לוֹמַר שֶׁהָאָדָם לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל כְּלָל מֵאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. וְעַיֵּן בַּהַקְדָּמָה שֶׁבֵּאַרְנוּ דָּבָר זֶה בַּאֲרֻכָּה.