(134) שער התבונה, פרק טו

וְיֵשׁ שֶׁסִּבַּת הֶרְגֵּל עֲוֹנוֹ בָּא לוֹ מִצַּד הֶפְקַר. דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁדָּבָר זֶה הוּא הֶפְקֵר בְּעֵינֵי הַרְבֵּה מִבְּנֵי אָדָם, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְלֹא נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם לְעָוֹן כְּלָל, עַל כֵּן נִתְרַשְׁלוּ יָדָיו מִשְׁמִירָתוֹ.

וְעֵצָה לָזֶה, שֶׁיַּחְשֹׁב בְּנַפְשׁוֹ, אִלּוּ הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, חוֹלֶה הוּא וְאַנְשֵׁי עִירוֹ בְּאֵיזֶה מִן מַחֲלוֹת גְּדוֹלוֹת ה' יִשְׁמְרֵנוּ, עַד שֶׁנִּלְאוּ כָּל רוֹפְאֵי הָעִיר לְבַקֵּשׁ עוֹד מָזוֹר וּתְרוּפָה לָזֶה, וְהָיָה נִשְׁמָע שֶׁבָּא לָעִיר רוֹפֵא גָּדוֹל הַמְפֻרְסָם בְּכָל הָעוֹלָם שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בִּרְפוּאוֹתָיו, שֶׁמַּחֲזִירִין אֶת הַחוֹלֶה הַנּוֹאָשׁ לִבְרִיאוּתוֹ הַיְשָׁנָה, וְלֹא נִכָּר בּוֹ עוֹד שׁוּם שֶׁמֶץ מַחֲלָה, הַאִם הָיָה מִתְרַשֵּׁל לִשְׁלֹחַ תֵּכֶף אַחַר הָרוֹפֵא הַזֶּה, שֶׁיָּבוֹא לִרְאוֹת בְּצָרָתוֹ, שֶׁמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי, אוּלַי יְרַפְּאֵהוּ מֵחָלְיוֹ? וְאִם הָיָה שׁוֹאֲלוֹ אֶחָד מֵאוֹהֲבָיו: לָמָּה אַתָּה זָרִיז יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים? בְּוַדַּאי הָיָה מְשִׁיבוֹ: שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, בְּדָבָר שֶׁחַיָּי תְּלוּיִין בּוֹ, אֲפִלּוּ בִּסְפֵק סְפֵקָא אֵין אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בָּרוֹפֵא הַזֶּה, שֶׁאָנוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ בְּעַצְמֵנוּ מִכְּבָר, וְגַם הוּא מְפֻרְסָם בְּכָל הָעוֹלָם בִּרְפוּאוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת שֶׁהוּא מְרַפֵּא לְכָל חֹלִי נוֹאָשׁ, הַאִם אַפְקִיר חַיָּי בִּשְׁבִיל אֵלּוּ הַשּׁוֹטִים, שֶׁאֵינָם חָסִים עַל חַיֵּיהֶם? וְאִם זֶה הָיָה בְּעִנְיְנֵי הַגּוּף, קַל וָחֹמֶר בְּעִנְיְנֵי הַנֶּפֶשׁ. שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ שֶׁמִּי שֶׁיִּנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרַע הוּא יִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיֵּי נֶצַח בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְכוּ בָנִים וְגוֹ' מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" וְגוֹ', וּמִי הוּא רוֹפֵא נֶאֱמָן יוֹתֵר מֵאֲדוֹנֵנוּ דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם? וּלְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ נֶצַח, וְגַם בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבַסּוֹף יָבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין לוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּזֶה עַל אֲחֵרִים.