(139) שער התבונה, פרק טז

וְהִנֵּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵדַע הָאָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לוֹ הֵיטֵב עַל פִּי דִּין, עַל אֵיזֶה עִנְיָן, שֶׁדָּבָר זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת אוֹ מַחֲלֹקֶת, יִזָּהֵר מִלְּאָמְרוֹ, אֲפִלּוּ אִם הַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ וּמְצַדְּדוֹ לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בְּדָבָר זֶה צַד מִצְוָה וְיִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִשְׁמַע לוֹ, כִּי בְּאֹפֶן זֶה בְּוַדַּאי יִנָצֵל עַל כָּל פָּנִים מִדִּין שֶׁל מַעְלָה. כִּי אֲפִלּוּ אִם בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה הַדִּין עִמּוֹ, וְיִשְׁאָלוּהוּ לְמַעְלָה: מַדּוּעַ לֹא גִּנִּיתָ אֶת פְּלוֹנִי בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וַהֲלֹא הָיָה בְּדָבָר זֶה צַד מִצְוָה? יוּכַל לְהָשִׁיב: אֶצְלִי הָיָה סָפֵק, עַל כֵּן הָיִיתִי בְּדָבָר זֶה בְּגֶדֶר שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יְגַנֶּה אֶת פְּלוֹנִי, אוֹ יַעֲשֶׂה מַחֲלֹקֶת עִם פְּלוֹנִי מִטַּעַם סָפֵק, שֶׁהַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ שֶׁיֵּשׁ בְּדָבָר זֶה צַד מִצְוָה, מַה יַּעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ, אִם יִתְבָּרֵר שֶׁהָיָה בְּדָבָר זֶה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע אוֹ מַחֲלֹקֶת וְרַק הַיֵּצֶר הֶעֱרִימוֹ בָּזֶה? מַה יָּשִׁיב לְמַעְלָה בָּזֶה? וְלֹא יוּכַל לְהָשִׁיב שֶׁמֵּחֲמַת סָפֵק דִּבֵּר, דְּזֶה אֵינוֹ, דְּמֵחֲמַת סָפֵק לֹא הָיָה לוֹ לְדַבֵּר.