15. אהבת עצמו (ג)

וּמִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמַר מִכָּל דָּבָר הַמַּזִּיק לְגוּפוֹ, נִמְצָא שֶׁהוּא אוֹיֵב לְעַצְמוֹ וּמְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ, וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין, שֶׁאִם הַחוֹבֵל בַּאֲחֵרִים עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה. וְקַל וָחֹמֶר שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמוֹר אֶת עַצְמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲפִילוּ סְפֵק סְפֵקוֹ שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְאִם מַכְנִיס עַצְמוֹ לְמָקוֹם סַכָּנָה עֲבוּר הֲנָאַת מָמוֹן, נִמְצָא שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִנַּפְשׁוֹ. וְאִם עוֹשִׂים לוֹ נֵס – מְנַכִּים לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו, נִמְצָא שֶׁאָדָם זֶה מוֹכֵר אֶת זְכֻיּוֹתָיו וְאֶת הַטּוֹב הַצָּפוּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, מַתָּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, תְּמוּרַת מָמוֹן כָּל שֶׁהוּא, שֶׁהַמָּמוֹן עַצְמוֹ עָתִיד לְהִתְכַּלוֹת וּלְהֵאָבֵד, וְגַם עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ. וְלָכֵן כָּל מַה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְמַעֵט אֶת הַסַּכָּנוֹת הַצְּפוּיוֹת לוֹ, עַל יְדֵי הוֹצָאַת מָמוֹן אוֹ טִרְחָה יְתֵרָה, הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכַּר, וּרְאוּיָה הִיא מִצְוַת "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם" שֶׁמְּקַיֵּם אָדָם זֶה, שֶׁתָּגֵן עָלָיו לְהַצִּילוֹ מִכָּל צָרָה וּלְהַנִּיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתוֹ, וְיִהְיֶה שָׁלֵם בְּגוּפוֹ וְשָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ.