152. דרך ארץ (ב)

עוֹד מֵעִנְיְנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַל חֲבֵרוֹ בִּרְאִיּוֹת עֵינָיו, שֶׁאִם רוֹצֶה חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר בַּסֵּתֶר, כְּגוֹן מִצְוָה אוֹ צְדָקָה וְכַדּוֹמֶה, גַּם אַתָּה הַסְתֵּר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר בִּרְאִיָתְךָ, וּמַה שֶּׁרָאִיתָ אַל תַּגִּיד, וַעֲשֵׂה עַצְמְךָ כְּאִילּוּ לֹא יָדַעְתָּ. וְלֹא יְגַנֶּה הָאָדָם מִקְּחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁכְּבָר קְנָאוֹ, אֶלָּא יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּפָנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא חֵפֶץ שֶׁקָּנָה לוֹ אָדָם אַחֵר, שֶׁאִם אַתָּה מְגַנֶּה אוֹתוֹ בְּפָנָיו, יִצְטַעֵר הוּא עַצְמוֹ וְגַם אוֹתוֹ שֶׁקְּנָאוֹ עֲבוּרוֹ.

֍֍֍

הַמְּבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ אֵיזֶה חֶסֶד, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְהַכְבִּיד עָלָיו, וּכְמוֹ כֵּן שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת עָלָיו חֲבֵרִים שֶּׁיְּבַקְּשׁוּ זֹאת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּקָּשָׁתוֹ, וְאִם הַמְּבַקֵּשׁ הוּא אָדָם חָשׁוּב שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים מִמֶּנּוּ מִלְּהָשִׁיב פָּנָיו רֵיקָם – צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְבַקֵּשׁ שׁוּם דָּבָר מִשּׁוּם אָדָם עֲבוּר עַצְמוֹ, כִּי מִלְּבַד שֶׁאוֹתוֹ אָדָם יָקוּץ בּוֹ, יֵשׁ בָּזֶה גַּם סְרָךְ גֶּזֶל.