מסכת שבת, פרק ב, שיעור 68

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בענין זמן בין השמשות לְעִנְיָן שַׁבָּת, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי בענין בין השמשות, שהוא כהרף עין, לְעִנְיָן תְּרוּמָה, דְּלֹא אָכְלֵי כֹּהֲנִים תְּרוּמָה עַד דְּשָׁלִים – עד שמסתיים זמן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסִי.

אומר הרי"ף: הָא דְּפָסַק רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיָן שַׁבָּת, לֹא יַדְעִינָן אַלִּיבָּא דְּמָאן פָּסַק – לא התבאר לפי איזה ביאור בשיטת רבי יהודה פסק רבי יוחנן, אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּה, האומר שמשקיעת החמה מתחיל זמן בין השמשות ואינו מסתיים עד שיכסיף גם העליון, וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַב יוֹסֵף – או שפסק כן לפי ביאורו של רב יוסף, שרק משעה שהכסיף התחתון מתחיל זמן בין השמשות ומסתיים כשהכסיף העליון. וְכֵיוָן דְּלֹא אִיבְרִיר לָן כְּמַאן מִינַּיְיהוּ פָּסַק – וכיון שלא הוברר לנו כדעת מי פסק רבי יוחנן בנידון זה, עַבְדִּינָן לְחוּמְרָא – אנו נוהגים כצד המחמיר, דְּאִיסוּרָא הוּא – שהרי זהו נידון של איסור שבת [שלגביו פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה], וְסָפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא – יש להחמיר בספק איסור דאורייתא.

וְעוֹד טעם להחמיר כשיטת רבה לגבי כניסת השבת בבין השמשות, דְּסֻגְיָא בְּכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא – שהרי בכל הש"ס מוחזק בידינו, דכָּל הֵיכָא דְּאִפְלִיגוּ – שבכל מקום שנחלקו רַבָּהּ וְרַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבָּהּ (ב"ב קיד:) בַּר מִ'שָּׂדֶה', 'קִנְיַן' וּ'מֶחֱצָה' [אלו סימנים לשלש סוגיות שונות, בהם הלכה כרב יוסף], ולכן יש לנהוג כדעת רבה, שזמן 'בין השמשות' לענין שבת הוא משקיעת החמה, הִלְכָּךְ – לכן, מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה בערב שבת, אִיתְקַדִישׁ לֵיהּ יוֹמָא – קדש יום השבת, וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה.

הגמרא מביאה כלל נוסף בענין בין השמשות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כאשר נראה ברקיע כּוֹכָב אֶחָד, זהו עדיין יוֹם. שְׁנַיִם – כאשר נראים שני כוכבים, זהו זמן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וכאשר נראים שְׁלֹשָׁה כוכבים, זהו לַיְלָה.

אָמַר רַבִּי אַסִּי בַּר אָבִין, מה שאמר שמואל שמִשֶּׁנִּרְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים זהו לילה, וְלֹא – ואין הכוונה לכּוֹכָבִים גְּדוֹלִים, שֶׁנִרְאִין אפילו בְּיוֹם, שאף שניראים שלשה מהם, אין זה סימן ללילה. וְאף לֹא לכּוֹכָבִים קְטַנִּים ביותר, שֶׁנִרְאִין רק בַּלַּיְלָה, ואין צורך בשלשה קטנים כל כך. אֶלָּא לכוכבים בֵּינוֹנִיִּים, שאף שהאחד נראה ביום, והשני בין השמשות, כשנראה השלישי מהם, זהו לילה.

שיעורים נוספים לזמן בין השמשות: אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ – אמר רבא לשמש שלו, אַתּוּן, דְּלֹא יַדְעִיתּוּ שִׁיעוּרָא דְּרַבָּנָן – אתם, שאינכם בקיאים בשיעורים שנתנו חכמים, יהא סימן זה בידכם, אַדְּאִיכָּא שִׁמְשָׁא בְּרֵישׁ דִּיקְלֵי – כל זמן שהשמש זורחת בראשי הדקלים, הרי שלא שקעה עדיין, אַדְלִיקוּ שְׁרָגָא – רשאים אתם להדליק נרות שבת, אך לאחר מכן אל תדליקו, מחשש שכבר שקעה החמה. ובְיוֹם הַמְּעֻנָּן, שאין השמש זורחת, ואי אפשר להשתמש בסימן זה, בְּמָתָא – בעיר, חֲזוּ תַּרְנְגוֹלֵי – הסתכלו בתרנגולים, שסמוך לשקיעה הם עולין לישון על הקורות. בְּדַבְרָא – בשדה, שאין תרנגולים מצויים, חֲזוּ עוֹרְבֵי – ראו את העורבים, שהם מתאספים ללון סמוך לשקיעת החמה. [אִי נַמֵי – סימן נוסף בשדה, אַדָאנֵי – מין עשב שבלילה עליו סגורים לגמרי, ובבוקר מתחיל להפתח, ובאמצע היום עליו פתוחים לגמרי, ונסגרים מעט מעט עד הלילה, וכל זמן שעליו פתוחים, אפילו מעט, יום הוא]:

הגמרא מביאה ברייתא בענין ההכרזה על כניסת השבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת, תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה כדי לְבַטֵּל את הָעָם מִמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. תקיעה שְׁנִיָּה, כדי לְבַטֵּל עִיר ממלאכתה וְחַנוּיוֹתֶיהָ ממשא ומתן. תקיעה שְׁלִישִׁית, לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. וְאחר כך תוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ, וְשׁוֹבֵת, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, תקיעה שְׁלִישִׁית כדי להזכיר לאנשים לַחְלוֹץ תְּפִלִּין, וְשׁוֹהֶה התוקע שיעור זמן כְּדֵי לִצְלוֹת דָּג קָטָן, אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בְּתַנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ, וְשׁוֹבֵת.

סליקו להו פרק במה מדליקין