מסכת שבת, פרק יח, שיעור 197

עתה מבררת הגמרא עד איזה זמן נחשבת האשה מסוכנת מחמת הלידה: מבררת הגמרא, עַד מָתַי הוא זמן 'פְּתִיחַת הַקֶּבֶר', שהתבאר בברייתא לעיל שזהו זמן שהאשה נחשבת מסוכנת. אַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא, נְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי – בעיר נהרדעא אמרו [וזהו כינוי לרב חמא, שהיה אומר כן (גמרא סנהדרין יז:)], חַיָּה – יולדת, יש לה שלשה דינים התלויים בזמנים, שְׁלֹשָׁה ימים, שִׁבְעָה ימים, וּשְׁלֹשִׁים יום, וכך הוא דינה, בתוך שְׁלֹשָׁה ימים לאחר הלידה, בֵּין שֶׁאָמְרָה 'צְרִיכָה אֲנִי' שיחללו עלי את השבת, וּבֵין שֶׁאָמְרָה 'אֵינִי צְרִיכָה', מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת לכל דבר שנראה לחברותיה שיש בו צורך עבורה, כיון שמסוכנת היא. ומהיום הרביעי ועד סוף שִׁבְעָה ימים ללידה, כלומר מהיום השלישי ועד היום השביעי, אם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. ומדייק הרי"ף, הָא סְתָמָא – אבל אם אינה אומרת כלום, מְחַלְּלִין. ומהיום השמיני ללידה ועד שְׁלֹשִׁים יום, אֲפִילּוּ אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא עוֹשִׂין לָהּ כל צרכיה עַל יְדֵי נָכְרִי. ודין זה הוא כִּדְרַב עוּלָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַב עִלָּאִי, דְּאָמַר, כָּל צָרְכֵי חוֹלֶה עוֹשִׂין לוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי בְּשַׁבָּת, וְכִדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר, כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אך יש בו צורך לחולה, אוֹמֵר לַנָּכְרִי, וְהוא עוֹשֶׂה.

הגמרא מביאה עתה מימרא נוספת בענין שלשים יום של יולדת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, 'הַחַיָּה, שְׁלֹשִׁים יוֹם'. מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לענין איזו הלכה אמר שמואל כלל זה, שכל שלשים יום יש לה דין 'יולדת'. אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי, לְענין טְבִילָה, שלא תטבול האשה עד שיעברו שלשים יום מלידתה, כיון שמחמת הטבילה היא מתקררת ביותר, ויש סכנה בדבר כל זמן שהיא סמוכה ללידתה. מבארת הגמרא מתי נאמר כלל זה: אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דבר זה, שלא תטבול האשה בתוך שלשים יום ללידתה, אֶלָּא במקרה שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, והיא טובלת כדי לאכול בטהרות. אֲבָל אם בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, שטובלת להיטהר לבעלה, אין חשש בדבר, כיון שבַּעֲלָהּ מְחַמְּמָהּ לאחר הטבילה בתשמיש, וגופה מתחמם ממנו, ואינה מסתכנת. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בְּרַתֵּיהּ [-בתו] דְּרַב חִסְדָּא, שהיתה נשואה לרבא, טָבְלָה בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין – טבלה בתוך שלשים יום ללידתה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, רבא, שהיה בישיבה בפומבדיתא, והסתכנה מחמת הקור, וְאַמְטוּהַּ לְעַרְסַהּ בַּתְרֵיהּ דְּרָבָא – והביאו אותה במיטתה אחרי בעלה רבא, לְפוּמְבְּדִיתָא.

מימרא נוספת בענין דומה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה בְּשַׁבָּת, כיון שהקור הוא סכנה עבורה. סָבוּר מִינַּהּ – חשבו התלמידים ששמעו ממנו דין זה, הַנֵּי מִילֵי – שדין זה הוא רק לְחַיָּה, שהקור מסוכן לה ביותר, אֲבָל לְחוֹלֶה, אף שיש בו סכנה מצד חליו, לֹא – אין מסיקין מדורה, לפי שאין הקור סכנה עבורו. וכן סברו התלמידים שבִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שהקור מרובה, אִין – אז מותר להדליק מדורה עבור יולדת, אבל בִּימוֹת הַחַמָּה, שאין הקור גדול, לֹא – אסור להדליק מדורה, ואף עבור יולדת. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא שאין הדבר כן, אלא לֹא שְׁנָא חַיָּה וְלֹא שְׁנָא חוֹלֶה – אין חילוק בין יולדת לבין חולה אחר שיש בו סכנה, לֹא שְׁנָא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁנָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – ואין חילוק בין חורף לקיץ, אלא לעולם מותר להדליק מדורה לחולה שקר לו, כדי שלא יסתכן. ולמדו כן מִדין זה דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַבִין, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אדם שהִקִּיז דָּם וְנִצְטַּנֵּן, עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה וַאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, כיון שיש בכך סכנה.

הגמרא מביאה הנהגות של כמה מהאמוראים בענין זה: שְׁמוּאֵל, הקיזו לו דם, ולא מצאו עצים להסקה, צַלַּחוּ לֵיהּ תַּכְתָּקָא דְּשָׁאגָא – שברו עבורו כסא יקר העשוי מעץ תדהר, והשתמשו בשברי הכסא להסקה. רַב יְהוּדָה, צַלַּחוּ לֵיהּ פְּתוֹרָא – שברו עבורו שולחן, להסקת אש לאחר הקזת דם, כשלא נמצאו עצי הסקה. רָבָה, שברו עבורו שַׁרְשִׁיפָא – ספסל, והסיקוהו לחממו לאחר הקזה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָה, כיצד אתה מורה להשתמש בספסל להסקה, והרי קָא עָבַר מַר – מר עובר בכך מִשּׁוּם איסור 'בַּל תַּשְׁחִית', שמשתמש בדבר חשוב לצורך הסקה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, בַּל תַּשְׁחִית דְּגוּפַאי עָדִיף לִי – מוטב לי שלא להשחית את גופי, שיצטנן ואחלה, מאשר שלא להשחית את הספסל, ובאופן כזה שעושה זאת לצורך הגוף לא שייך איסור בל תשחית.

מימרא נוספת בענין חשיבות השמירה על בריאות הגוף, ובפרט לאחר הקזה: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי, לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם אפילו קוֹרוֹת בֵיתוֹ, וְיִקְנֶה מִנְעָלִים לְרַגְלָיו, שאין לך אדם בזוי כמו המהלך בשוק ללא מנעלים. אבל אם הִקִּיז דָּם וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, יִמְכּוֹר אפילו מִנְעָלִים שֶׁבְּרַגְלָיו, וְיַסְפִּיק מֵהֶן צָרְכֵי סְעוּדָה. מבררת הגמרא, מַאי – מה הם צָרְכֵי סְעוּדָה המתאימה לאכול לאחר הקזת דם. רַב אָמַר, בָּשָׂר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יַיִן. ומבארת הגמרא את טעמיהם, רַב אָמַר שיאכל בָּשָׂר, וסברתו היא נַפְשָׁא חֲלַף נַפְשָׁא – נפש תמורת נפש, כלומר, לאחר שהקיזו ממנו דם, שהוא הנפש, ישיב את נפשו על ידי אכילת בשר, שהוא נפש בעל חיים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר יַיִן, סוּמְקָא חֲלַף סוּמְקָא – יין אדום ישיב את נפשו לאחר שהקיזו ממנו דם אדום.

שנינו במשנה, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר בשבת, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין את הטבור. וְטוֹמְנִין אֶת הַשִּׁלְיָא, כְּדֵי שֶׁיָּחֵם אֶת הַוָּלָד, דרך סגולה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בְּנוֹת מְלָכִים טוֹמְנוֹת את השליא בִּסְפָלִים שֶׁל שֶׁמֶן, בְּנוֹת עֲשִׁירִים טומנות בִּסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר, ובְּנוֹת עֲנִיִּים טומנות בְּמוֹכִין – חתיכות צמר קטנות. פוסקת הגמרא את ההלכה בענין מחלוקת חכמים ורבי יוסי: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רָבָה בַּר אֲבוּהַּ, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, שמותר גם לחתוך את הטבור בשבת, ולא רק לקושרו.

וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רָבָה בַּר אֲבוּהַּ, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יוֹסִי בְּטַבּוּר שֶׁל שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת תאומים, המחוברים בטבורם, שֶׁחוֹתְכִין אפילו בשבת. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בכך, דִּמְנַתְּחֵי אַהֲדָדֵי – כיון שהם נפרדים ומתרחקים זה מזה, וכל אחד מושך את חבל הטבור אליו, ויש סכנה בדבר.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רָבָה בַּר אֲבוּהַּ, כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכֵחָה, שהוכיח יחזקאל הנביא את ישראל, והמשילם לתינוק הנולד, ואת כל הפרטים האמורים שם עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת, שאם לא כן יש בכך סכנה. ומבארת הגמרא מה הם אותם דברים, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז ד) 'וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי, וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ', דורשת הגמרא, 'וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ' – לא נחתך טבורך, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁחוֹתְכִין אֶת הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת. 'וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי' – לא נרחצת להחליק את הבשר, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַוָּלָד בשבת. 'וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ', מִכָּאן יש ללמוד שֶׁמּוֹלְחִים אֶת הַוָּלָד במלח, כדי להקשות את בשרו, 'וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ', מִכָּאן שֶׁמְּלַפְּפִין – עוטפים בבגדים אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת, כדי לחזק את אבריו.

סְלִיקוּ לְהוּ מְפַנִּין