(182) שער התורה, פרק ה

וְכָל זֶה בָּא מִתַּרְמִית הַיֵּצֶר, שֶׁמֵּסִית לָאָדָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא תָּבֹא בִּתּוֹ לְהַצְלָחָה וּלְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה אִם תִּתְחַתֵּן עִם בֶּן תּוֹרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם תִּתְחַתֵּן עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וּבֶאֱמֶת לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֱלֹקֵי עוֹלָם וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרוּאָיו כְּמוֹ דִּכְתִיב: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר", הַאִם יִמְנַע מָזוֹן מֵהָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא לוֹמֵד תּוֹרָתוֹ וּמְקַיֵּם מִצְוֹתָיו? אוֹי וַאֲבוֹי לְמִי שֶׁחוֹשֵׁב כָּזֹאת עַל בּוֹרֵא עוֹלָם יִתְבָּרַךְ.

וְאֵין אֲנִי מְדַבֵּר מֵאוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא נָגַהּ עֲלֵיהֶם אוֹר הַתּוֹרָה, שֶׁאֵינָם מִשְׁתַּדְּלִין לְהִתְחַתֵּן עִם הַבֶּן תּוֹרָה, אַחֲרֵי שֶׁלֹּא טָעֲמוּ מִנֹּפֶת צוּף אֲמָרֶיהָ, לֹא הִכִּירוּ אֶת מֶתֶק עִנְיָנֶיהָ. כִּי אִם אֲנִי מִתְפַּלֵּא עַל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, בַּעֲלֵי בָּתִּים, בַּעֲלֵי תּוֹרָה, שֶׁמַּכִּירִים אֶת גֹּדֶל עֶרְכָּהּ, שֶׁהֵם מִתְרַשְׁלִים בָּזֶה. גַּם מִזֶּה יֵצֵא קִלְקּוּל גָּדוֹל לִשְׁאָר אֲנָשִׁים, שֶׁאֵינָם חוֹשְׁשִׁים כְּלָל לְהִזְדַּוֵּג עִם הַבֶּן תּוֹרָה.