מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 46

גמרא

הרי"ף מביא עתה שני פירושים בביאור משנתנו: יֵש מִי שֶׁפֵּירַש את משנתנו וְאָמַר, הוֹאִיל וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ של אותו אדם לֵילֶך לְזוֹ הָעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁיו לֹא הִזְכִּיר כְּלוּם – לא אמר בפירוש שתהא שביתתו באותה העיר, מכל מקום אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שהַרֵי הוּא כְּמִי שֶׁיָצָא לֵילֶך לְעִיר שֶׁמְעָרְבִין [לוֹ] בָּה – כדין אדם ההולך בשבת לעיר שהניחו עבורו עירוב במרחק אלפיים אמה מגבולה, שכשם שבני העיר רשאים ללכת ארבעת אלפים אמה, אלפיים ראשונות כדין כל היוצא מחוץ לעיר, ואלפיים נוספים מכח העירוב המונח שם, וכך דינו של אותו אדם הבא מחוץ לעיר לאותה העיר, שֶׁמוּתָּר לוֹ לֵילֶך עַד אוֹתָה הָעִיר אִם הִיא בְּתוֹך אַרְבַּעַת אַלָפִים אַמָּה, שמכח העירוב נחשב כל השטח של ארבעת אלפים אמה שמחוץ לעיר כמותר בהליכה לבני העיר, בין אם הם באים מתוך העיר ובין אם מחוץ לעיר, שֶׁנִמְצָא כְּאִילוּ עֵירֶב בְּרַגְלָיו על ידי ששבת בסמוך לעיר שעירבו שם עבורו. ולְכָך נִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן אותו מעשה ששבת בְּלֹא מִתְכַּוֵין סמוך לעיר, מרחק של שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, כְּאִילוּ עֵירֶב בְּרַגְלָיו, כיון ששהה במרחק של ארבעת אלפים אמה מחוץ לעיר שעירבו לו בה, וכשם שהבא מהעיר יכול להלך ארבעת אלפים אמה החוצה מחמת העירוב המונח באמצע, כך הבא מחוץ לעיר יכול להלך ארבעת אלפים אמה עד לעיר עצמה, על סמך אותו עירוב.

פירוש נוסף: וְיֵש מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמִשְׁנָתֵנוּ, בְּמִי שֶׁשָׁבַת בְּתוֹך הַתְּחוּם הִיא עוסקת, והיינו ששהה בתוך אלפיים אמה לעיר, דְרַבִּי מֵאִיר סָבַר, כֵּיוָן שֶׁלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָעִיר קְרוֹבָה אֵלָיו בְּתוֹך תְּחוּמוֹ, וְנִתְכַּוֵין לִשְׁבּוֹת בִּתְחוּמוֹ – במקום ששהה בו בכניסת השבת, אֵין לוֹ רשות להלך מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאִם הָיְתָה הָעִיר בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה, הַרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לתוכה. וְאִם הָיְתָה בְּמִקְצָת – חלק ממנה בתוך אַלְפַּיִם אַמָּה של מקום שביתתו, יִכָּנֵס בָּה עַד תַּשְׁלוּם [-סיום] אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, כֵּיוָן שֶׁאִילוּ הָיָה אותו אדם יוֹדֵעַ שֶׁהָעִיר קְרוֹבָה לו בתוך אלפיים אמה, לֹא הָיָה קוֹנֶה שְׁבִיתָה אֶלָּא עִם בְּנֵי הָעִיר, אף עתה שלא ידע זאת, והתכוון לקנות שביתה במקומו, הרי זו שביתה בטעות, והַרֵי הוּא כְּמִי שֶׁקָנָה שְׁבִיתָה עִמָּהֶן – עם בני העיר, וּמוּתָּר לִיכָּנֵס עִמָּהֶן [-כמותם] לָעִיר, וְהוֹלֵך אֶת כּוּלָּה וְחוּצָּה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. מסיים הרי"ף, וְהַאי פֵּירוּשָׁא דְמִסְתַבֵּר הוּא – וזהו הפירוש המסתבר.

וְעוֹד כָּתַב רַב אָחָא מִשַׁבְחָא, דְקַיְימָא לָן – שאנו פוסקים בנידון זה הַלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, כיון שכלל הוא בידינו דְבכל מקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, הַלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְעוֹד טעם, גַרְסִינָן בְּהֶדְיָא – שהרי שנינו בפירוש להלן בְּפֶרֶק חַלּוֹן לגבי נידון אחר, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, והוסיף שם שמואל ואמר, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אף בכָל מָקוֹם שֶׁשָׁנָה רַבִּי יְהוּדָה את דבריו בְּהלכות עֵירוּבִין, הַלָכָה כְּמוֹתוֹ, וממילא אף כאן יש לפסוק הלכה כמותו, שהשובת סמוך לעירו בלא כוונה, הרי הוא כאנשי העיר.

משנה

כפי שהתבאר, אדם קונה את שביתתו במקום שבו הוא נמצא בשעת בין השמשות של כניסת שבת. משנתנו מבארת את דינו של אדם שלא ידע שנכנסת שבת: מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶך, וּמתוך כך לֹא יָדַע בבין השמשות שנכנסת השבת, עַד שֶׁחַשֵכָה – עד שכבר נכנסה שבת, אף על פי כן יֵש לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחַכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד, כיון שבשעה שישן לא התכוון לקנות שביתה במקום זה, ולאחר שנכנסה שבת אי אפשר לקנות שביתה, והרי הוא כמי שיצא בשבת חוץ לתחום, שיש לו רשות ללכת רק ארבע אמות. וסוברים חכמים שרשאי ללכת ארבע אמות לכל צד שירצה, נמצא שבסך הכל הולך הוא בשטח של שמונה אמות על שמונה אמות. וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר סובר כעיקר דברי חכמים, שאין לו אלפיים אמה אלא ארבע אמות, אך חולק עליהם במדידת ושיעור ארבע אמות אלו, ואוֹמֵר, וְהוּא בְּאֶמְצָעָן – אנו מחשיבים את האדם כעומד באמצע אותם ארבע אמות, ורשאי להלך רק שתי אמות לכל צד. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין המדידה כדברי רבי אליעזר, שיש לו שתי אמות בלבד לכל צד, אלא הולך לו ארבע אמות לְכָל רוּחַ שֶׁיִרְצֶה, וְאמנם מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בָּרַר לוֹ צד מסוים והתחיל ללכת, אפילו מעט, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בֹּו וללכת לצד אחר, שלא התירו לו ארבע אמות אלא לצד אחד.