(185) שער התורה, פרק ו

וְהָעִקָּר תָּלוּי בָּאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים אֲשֶׁר בָּעִיר, אֲשֶׁר בְּיָדָם לִמְחוֹת וּלְתַקֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק: "חַטַּאת הַקָּהָל הוּא", וְסָמִיךְ לֵהּ: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", לְהוֹרוֹת לָנוּ, שֶׁמַּה שֶּׁהַקָּהָל חוֹטְאִין אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁהֶחָשׁוּב חוֹטֵא, כִּי הוּא נִתְפָּס בַּעֲוֹנָם, בְּמַה שֶּׁלֹּא רָאָה לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר.

אַךָ יְדוּעָה עֲצַת הַיֵּצֶר בָּזֶה, שֶׁבְּבוֹא דְּבַר מִצְוָה כָּזוֹ לְיָדוֹ, עוֹשֵׂהוּ לְעָנָו, לֵאמֹר: אֲנִי הַפָּחוּת שֶׁבָּעִיר, וּדְבָרַי בְּוַדַּאי לֹא יִתְקַבְּלוּ כְּלָל, לָמָּה אַשְׁחִית אֶת דְּבָרַי חִנָּם? אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, יִרְאֶה שֶׁהִיא רַק עֲצַת הַיֵּצֶר, שֶׁהֲרֵי תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אִם יִגַּע אֶחָד בִּכְבוֹדוֹ נְגִיעָה כָּל דְּהוּ, מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ עָלָיו, וִיעוֹרֵר כַּמָּה אֲנָשִׁים לִהְיוֹת בְּעֶזְרָתוֹ בָּזֶה נֶגֶד חֲבֵרוֹ. וּבְבוֹא עִנְיָן שֶׁל כְּבוֹד ה' לְיָדוֹ עוֹשֵׂהוּ לְעָנָו וּשְׁפַל רוּחַ, אֵין זֹאת, כִּי אִם שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִתְהַפֵּךְ לָאָדָם כְּנָמֵר בַּחֲבַרְבּוּרוֹתָיו, (וְזֶהוּ מַה שֶּׁרָמְזוּ לָנוּ חֲזַ"ל, שֶׁיֵּצֶר הָרָע יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מַפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם קָבוּעַֹ כְּמוֹ יֵצֶר הַטּוֹב לְיָמִין, אֶלָּא הוּא מִתְהַפֵּךְ בַּהֲסָתָתוֹ הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן).