(191) שער התורה, פרק ז

וּבְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁגַּם אֶת בְּנֵיהֶם אֵינָם מַחֲזִיקִים לַתּוֹרָה וְאֵינָם נוֹתְנִים אוֹתָם לְבֵית הַסֵּפֶר, רַק עַד שֶׁיֵּדְעוּ מְעַט חֻמָּשׁ, אוֹי וַאֲבוֹי, שֶׁכָּךְ עָלְתָה בְּיָמֵינוּ. הֲלֹא יָדוּעַ הוּא מַה שֶּׁנִּפְסַק בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ"ה סָעִיף ו', דְּהֵיכָא דְּאֶפְשָׁר לוֹ לְהָאָב, מִצְוָה עָלָיו לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר, עַד שֶׁיֵּדַע מִשְׁנָה וּגְמָרָא הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.

וְיָדַעְתִּי אֶת תֵּרוּצָם שֶׁיֹּאמְרוּ, דִּדְחִיקָא לְהוּ שַׁעְתָּא, אֲבָל בֶּאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנְנוּ הֵיטֵב בְּנַפְשָׁם יֵדְעוּ, כִּי רַק הַיֵּצֶר מַתְעֶה אוֹתָם. כִּי הֲלֹא עַל שְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁהוּא רַק תּוֹעֶלֶת גּוּפָנִי לַבֵּן, כָּל אֶחָד עוֹזֵר לִבְנוֹ בְּכָל כֹּחוֹתָיו יוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתּוֹ וְגַם כַּמָּה פְּעָמִים מוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ לְסַכָּנַת הָאֲבַדּוֹן עֲבוּרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה דְּבָרִים שֶׁהוּא שֶׁלֹּא כַּדִּין, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, וְהוּא מִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לִי, כִּי אֲנִי עוֹשֶׂה בָּזֶה צְדָקָה בְּכָל עֵת לְפַרְנֵס בְּנֵי בֵּיתִי. וּכְשֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַזֵּקּ אֶת בְּנוֹ לְתוֹרָה, שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לַעֲבֹד אֶת ה', וְהוּא מֵבִיא בָּזֶה לַבֵּן וְגַם לְעַצְמוֹ חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁנַּעְתִּיק לְקַמָּן מִמִּדְרְשֵׁי חֲזַ"ל, הוּא אוֹמֵר דִּדְחִיקָא לֵהּ שַׁעְתָּא. וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹּב, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", "בִּי" דַּיְקָּא. וְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עַל זֶה הַכָּתוּב: כָּל יוֹמָא טָרֵי (הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן) לָא לָעֵי (אֵינוֹ עָיֵף) צַלֵּי וְלָעֵי (כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל – הוּא עָיֵף).