פרשת בלק

 עניני הפרשה:  קריאת בלק לבלעם  •  פי האתון  •  נבואת בלעם (א) •  נבואת בלעם (ב)  •  נבואת בלעם (ג)  •  נבואת בלעם (ד)  •  חטא ישראל בבעל פעור  •  קנאות פנחס 

• קריאת בלק לבלעם: לאחר שנלחמו ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן ונצחום, התייראו המואביים מאד מישראל, ובלק בן ציפור – שהיה מלך מואב – שלח את שרי מואב עם זקני מדין לקרוא לבלעם, שהיה נביא לגויים ודבריו היו מתקיימים, שיקלל את ישראל. כיון שידע בלעם שלא יוכל לעשות דבר ללא רשות מה', וה' היה מתגלה אליו רק בלילה, אמר להם שילונו בביתו בלילה ולמחרת יאמר להם מה אמר לו ה'. בלילה התגלה אליו ה' והזהירו שלא ילך לבלק, שלא יקלל את ישראל אפילו במקומו, ואף שלא יברכם. בבוקר אמר להם בלעם שה' לא הרשהו ללכת עמהם, ורמז להם שזהו מפני שחס ה' על כבודו שלא ילך עם שרים פחותים כמותם. כיון שכך שלח לו בלק שרים רבים ונכבדים יותר, ולהם כבר אמר בלעם בפירוש שאינו יכול לעבור את ציווי ה', אך הציע להם שישארו ללון אצלו בלילה וישמעו מה יצוונו ה'. באותו לילה אמר ה' לבלעם שאם רצונו בכך והוא סבור לקבל שכר – רשאי הוא ללכת עמהם, אך יאמר רק את הדברים שישים ה' בפיו. אף על פי כן הלך בלעם עמהם, מתוך רצון לקלל את ישראל, בחושבו שאולי בהמשך יתרצה לו ה' לקללם.
• פי האתון: כיון שראה ה' שהוא הולך מתוך רצון לקלל [ולא רק כדי לקבל שכר] כעס על בלעם, ושלח אליו מלאך של רחמים שימנע ממנו ללכת כדי שלא יאבד את עולמו. מלאך זה התייצב באמצע הדרך למולו, ואף שבלעם לא ראהו – האתון ראתה אותו ונטתה מהדרך אל השדה, ובלעם הכה אותה על כך. בהיותם בדרך העוברת בין הכרמים הלכה האתון בשביל צר שמשני צדיו יש גדרות אבן, וכשראתה אותו האתון נלחצה אל הגדר ולחצה את רגלו של בלעם, והיכה אותה שוב. לאחר מכן עמד המלאך במקום צר, וכשראתה זאת האתון רבצה במקומה, ובלעם חזר והכה אותה. באותה שעה נעשה נס ופתחה האתון את פיה והוכיחה את בלעם על כך שהוא מכה אותה, על אף שמעולם לא נהגה עמו כן, והיה לו להבין שיש טעם מסוים לדבריה, ובאותו זמן התגלה אליו אותו מלאך ואמר לו שהוא הסיבה לכך שהאתון נטתה ורבצה במקומה, ואדרבה, אם לא היתה נוטה מהדרך היה המלאך הורג את בלעם. הבין בלעם שנשלח אליו המלאך כדי להחזירו, ואף אמר למלאך 'אם רע בעיניך – אשובה לי', אך כיון שרצונו היה ללכת עמהם, אמר לו המלאך שרשאי הוא ללכת, אך בעל כרחו יאמר רק מה שישים ה' בפיו.
• נבואת בלעם (א): כשהגיע בלעם למואב יצא בלק לקראתו ותמה על התעכבותו מלבוא, אך בלעם הזהירו כי גם עתה לא יוכל לומר דבר מעצמו, אלא רק מה שישים ה' בפיו. ציוה בלעם על בלק לבנות שבעה מזבחות ולהעלות בכל אחד מהם פר ואיל קרבנות לה', ואף שבדרך כלל לא נגלה אליו ה' ביום, עתה, להראות חיבתם של ישראל נגלה אליו ביום, ושם בפיו דברי ברכה לישראל, ואמר כי אפילו כשהיו ישראל ראויים לקללה – לא קללם ה', ולכן גם הוא אינו יכול לקללם. ועוד, שכל כוחו הוא לקלל ברגע הקטן ביום שבו ה' כועס, ובאותם ימים – לא כעס ה' כלל. תחילתם ושורשם של ישראל מיוסד על האבות והאמהות, המשולחם בחוזקם להרים וגבעות, ובזכותם הוא מבודד משאר האומות, ואף כאשר יִכְלוּ כל האומות – לא יכלו ישראל עמם, אין מספר לישראל ולילדיהם, וסיים בברכה לעצמו, שימות כמו הישרים שבישראל, ותהיה אחריתו כמותם. כשסיים את ברכתו תמה בלק על דבריו, שהרי הזמינו לקללם, אך בלעם הזכיר לו כי אמר לו מתחילה שיאמר רק את הדברים שישים ה' בפיו.
• נבואת בלעם (ב): לקח בלק את בלעם למקום אחר בחושבו שמשם יוכל לקללם, וגם שם ציוהו בלעם לבנות שבעה מזבחות ולהקריב בכל אחד מהם פר ואיל, וגם בפעם זו שם ה' ברכה לישראל בפיו, וכך אמר, כיון שכבר נשבע ה' לישראל לתת להם את ארץ שבעת העמים, ודאי לא יחזור בו מדבריו ולא יתחרט, וכיון שהוא ברכם אף אני לא אוכל להשיב את הברכה מהם, אף כשישראל עוברים על דברי ה' אינו מדקדק להתבונן בחטאיהם, ואפילו כשהם מכעיסים אותו וממרים את פיו – אינו מסלק שכינתו ואהבתו מביניהם, ה' הוא שהוציאם ממצרים בכוחו הגדול, וראויים הם לברכה כיון שאין בהם קוסמים ומנחשים, ולעתיד לבוא תתגלה חיבתם אצל ה' לעיני הכל, כי יכנסו ללמוד תורה מפי ה' למקום שאפילו מלאכי השרת אינם רשאים להכנס. עם זה מתגבר וקם בכל בוקר כלביא לקיים מצוות, ולא ישכב בלילה עד שהוא קורא קריאת שמע ובכך הוא ממית את כל המזיקים הבאים עליו, כי ה' לוחם את מלחמתו עם אויביו. וגם בפעם זו תמה בלק על ברכתו של בלעם, והזכירו בלעם שאינו יכול לומר דבר מבלי רשות ה'.
• נבואת בלעם (ג): ידע בלק בקסמיו שעתידים ישראל ללקות על ידי פעור [כפי שיבואר בסוף הפרשה] והיה סבור שממקום זה יוכל לקללם, ולכן לקח לשם את בלעם, וגם שם ציוהו בלעם לבנות שבעה מזבחות, ולהקריב בכל אחד מהם פר ואיל. וכיון שכבר נוכח לדעת שאין רצון ה' לקלל את ישראל, בא להזכיר את חטא העגל שעשו במדבר וחשב שעל ידי זה יתקללו מאליהם. אמנם כאשר ראה את סדר חלוקתם לשבטים, וראה שהם מקפידים שלא יהיו פתחי אהליהם זה כנגד זה כדי שלא יוכל אדם לראות את הנעשה באהל חבירו, עלה בלבו שלא לקללם כלל, וגם הפעם שם ה' ברכות בפיו, על אהליהם הבנויים בצניעות, ונמשכים למרחקים כמי הנהר, כגינות הצומחות על שפת הנהר, כדוגמת עצי הבשמים שנטע ה' בגן עדן, וכארזים הצומחים על מקורות מים. המלך שיקום מהם – תימשך הצלחתו כמים הנמשכים למרחוק וישלוט בעמים רבים, ושאול המלך יכבוש את אגג מלך עמלק. ומי שגורם להם את כל הגדולה הזו הוא ה' שהוציאם ממצרים בכוחו הגדול, והוא ילחם עבורם באויביהם וינצחם. יתישבו ישראל בארצם בגבורה כאריות, ולא יהיה מי שיוכל להקימם משם, המברכים אותם יבורכו, ומקלליהם – יקוללו. בפעם זו כבר כעס בלק על ברכותיו של בלעם, שחזרו על עצמם כבר שלש פעמים, ורצה לגרשו מארצו, אך בלעם שב והזכיר לו כי מתחילה אמר לו שלא יוכל לומר דבר שלא ברצון ה'.
• נבואת בלעם (ד): כאשר עמד בלעם להיפרד מבלק שרתה עליו שוב רוח נבואה, ואמר לו את אשר יארע בדורות הבאים, כי לאחר דורות רבים יעלה מזלם של ישראל וימלוך עליהם דוד המלך, שהוא ישמיד את רוב בני מואב, ואף יהרוג חלקים מכל אומות העולם, ויירשו ישראל את ארץ שעיר, ויעשו חיל. ולעתיד לבא יקום מלך המשיח, והוא ישמיד את העיר החשובה של אדום, היא רומי. הוסיף בלעם והתנבא על עמלק, שהם היו הראשונים שנלחמו בישראל, והם עתידים להאבד מהעולם, וכשראה את בני יתרו שהתגיירו שוכנים עם עמלק, תמה על גדולתם וחוזקם לאחר שהתחברו עם ישראל, לאחר שבעבר היה יתרו בין יועצי פרעה, והוסיף ואמר שאף שהם עתידים לגלות עם ישראל בחורבן הבית, מכל מקום אין זה אלא טלטול ממקום למקום, ולא יאבדו מהעולם כעמלק. התנבא על סנחריב העתיד לבלבל את כל אומות העולם, ועתידים הרומאים לבא באניות גדולות ולהלחם באשור, ואף שיענו אותם ויענו אף את ישראל, סופם שימותו ויאבדו מהעולם. קודם שהלך בלעם לארצו יעץ לבלק להחטיא את ישראל בבנות מדין, ביודעו שבכך יגרום לה' להענישם.
• חטא ישראל בשיטים: באותו זמן שלחו המואבים והמדינים את בנותיהם להחטיא את ישראל, ומתוך כך פיתו בנותיהם את ישראל גם לעבוד עבודה זרה של בעל פעור. שלח ה' מגיפה בעם, ובנוסף לכך ציוה ה' את משה להעמיד דיינים שידונו את החוטאים בעבודה זרה, ונהרגו מישראל באותו זמן בידי דייני ישראל אותם שעבדו עבודה זרה, נסקלו כדינם, ולאחר מכן נתלו, כדין כל הנסקלים שנתלים לאחר מיתתם לשעה קלה.

• קנאות פנחס: באותה שעה קם זמרי בן סלוא, שהיה אחד מחמשת נשיאי המשפחות שבשבט שמעון, ולקח לאשה בפרהסיא את כזבי בת צור המדינית, ואף העז פניו והתריס בפני משה רבינו שהוא עצמו נשא לאשה את בת יתרו שהיתה מדינית [אלא שמשה נשאה רק לאחר שהתגיירה], ונתעלמה מכולם ההלכה כיצד לנהוג בו באותו זמן. אמנם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נזכר שאף שאין על כך מיתת בית דין, אך המקנאים את קנאת ה' רשאים להרוג את הנושא גויה, ונטל רומח ונכנס אחריהם לאהלם והרג את שניהם יחד, ובכך הסיר את חרון אף ה' מישראל, ונעצרה המגפה, בה מתו 24,000 מישראל. וניסים רבים נעשו לו באותה שעה, ואף שרצו בני שבט שמעון להורגו על שהרג את אחד מנשיאי שבטם, הצילו ה' מידם.