199. הסח הדעת (א)

זֶה כְּלָל גָּדוֹל לְעִנְיָן הַיַּהֲדוּת, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ הָאָדָם דַּעְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם חוֹבַת הַגּוּף וְחוֹבַת הַלְּבָבוֹת, וְאִם אֵרַע שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ – כְּשֶׁיִּזְכֹּר צוּר קָדְשׁוֹ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יֹאחֲזֵנוּ וְלֹא יַרְפֶּנּוּ, כָּכָה יַעֲשֶׂה אֲפִילוּ בְּמַחְשָׁבָה קַלָּה וּמְהִירָה, וְשׁוּב יִזְכּוֹר מַה חוֹבָתוֹ וִימַהֵר לַעֲשׂוֹתָהּ. וְהַגֶּדֶר הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ הִיא הַכְּתִיבָה, שֶׁרְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה.

וְאִם קִבֵּל טוֹבָה כָּל שֶׁהִיא מֵחֲבֵרוֹ, רָאוּי שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶנָּה וְלֹא יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וּלְעֻמַּת זֹאת, אִם עָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ רָעָה גְּדוֹלָה – יִשְׁכָּחֶנָּהּ וִיסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה "וְלֹא תִטֹּר". וְכֵן אִם בָּאוּ לְדַעְתּוֹ מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים, וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יְסִיחֵם מִדַּעְתּוֹ, וִיפַנֶּה לִבּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה אוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.