200. הסח הדעת (ב)

וּבִפְרָט עַל הַתְּפִלִּין צָרִיךְ זְהִירוּת יְתֵרָה, שֶׁלֹּא לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וּמִתַּכְלִית כַּוָּנַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בָּהֶם הוּא כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר מַה שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְהַתּוֹעֶלֶת הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה וְכַדּוֹמֶה, כִּי בָּזֶה תָּלוּי עִקָּר קִיּוּם מִצְוַת תְּפִלִּין, וְאַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הַדְּבָרִים.

וּבְעֵת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ שֶׁתִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת, יַסִּיחַ מִדַּעְתּוֹ מַחְשָׁבוֹת הַמֲּדְאִיגוֹת אוֹתוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁיַּעֲמִיק בְּמַחְשָׁבוֹת טְהוֹרוֹת יִמְצָא טְעָנוֹת מַסְפִּיקוֹת לְהַסִּיחַ מִדַּעְתּוֹ כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ לְהַסִּיחַ מִדַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵין דַּעַת הָאָדָם סוֹבֶלֶת לַחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת כְּאַחַת, בְּבוֹא אֵלָיו מַחְשָׁבָה מִמַּחְשָׁבוֹת אֵלּוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהָסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֵן – יַחְלִיפֶנָּה וְיָמִיר אוֹתָהּ, רַע בְּטוֹב.