פרשה מבוארת – משפטים

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א-ב)

שאלה: מדוע פתחה התורה את פרשת משפטים דוקא בדינו של עבד עברי.

תשובה: כיון שבמעמד הר סיני נאמרו לבני ישראל עשרת הדברות, ורוב המצוות שנאמרו שם נראות כדבר הפשוט אפילו לגויי הארצות, כמו איסור רציחה, איסור גניבה ודומיהם, לכן פירשה עתה התורה את המצוות הרבות הכלולות בשורשיהן בעשרת הדברות, ופתחה באיסור 'לא תרצח', שהוא הנראה כאיסור הפשוט ביותר, ופירשה אותו כעת גם בדברים שאינם רציחה ממש, והראשון שבהם הוא איסור השתעבדות בעבד עברי לעולם, כי העושה כן הרי הוא כרוצחו בחייו, וכמו שנאמר בנבואת ירמיהו לישראל "לָכֵן כֹּה אָמַר ה', אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב", והרי כל מידותיו של הקב"ה הם מידה כנגד מידה, הרי שהעונש על החזקת העבדים שלא כדין הוא מיתה, וזהו כיון שההחזקה באדם לעבד שלא כראוי נחשבת כרציחה.

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת, וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות פרק כא, טו-יז)

שאלות: א. מדוע הפסיקה התורה בין 'מכה אביו ואמו' ל'מקלל אביו ואמו' במאמר שאינו שייך אליהם, 'וגונב איש ומכרו'. ב. איך מתפרש הפסוק 'ומכרו ונמצא בידו', והרי אם מכרו כבר אינו נמצא בידו. ג. מדוע המכה את אביו או אמו נידון בחנק, שהיא מיתה קלה, ואילו המקללם נידון בסקילה, שהיא המיתה החמורה ביותר.

תשובה: כפי שכבר התבאר, המצוות שבפרשות אלו הם כעין 'פירוש' לעשרת הדברות, וכאן פירטה התורה בענין זה את שני הדיבורים של 'כבד את אביך ואת אמך' ו'לא תרצח', ופירטה את כל הפשעים שעשוי אדם לעשות כלפי אביו ואמו: א. אם יכה אותם ויוציא מהם דם, שזהו מעין רציחה, ב. אם יגנוב מהם את אחד מילדיהם הקטנים, ג. אם יקללם. ומה שאמרה התורה 'ומכרו ונמצא בידו', אין הוי"ו מתפרשת כחיבור, אלא כאילו נאמר 'או', וכמו ש'מכה אביו ואמו' היינו או אביו או אמו, כך כאן הכוונה או שמכרו או שנמצא עדיין בידו. והחמירה התורה יותר בעונשו של המקלל, כיון שהמכה אביו ואמו יתבייש לעשות מעשה מגונה שכזה בפני אחרים, אלא יעשה כן בסתר, אך המקללם בחמתו יעשה זאת בפני רבים, ולכן עונשו חמור יותר. ועוד, שבקללתו הזכיר את שם ה', וכיון שהזכיר את השם הקדוש לרעה ולבזיון, החמירה התורה בעונשו יותר, ונענש בסקילה.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות פרק כג, כ)

שאלה: מדוע רצה ה' להסיר את השגחתו הפרטית מישראל ולמוסרם ביד מלאך, והרי עתה לא היה שום חטא בידם, ואף משה רבינו ששמע זאת לא התפלל לביטול הגזירה כלל. ואילו לאחר חטא העגל, כשאמר ה' למשה "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" ראה בכך משה גזירה רעה והתפלל לביטולה.

תשובה: השראת השכינה בשלימותה, והנהגת ישראל על ידי ה' בעצמו ללא אמצעי ומלאך, מתאימה לארץ ישראל בלבד, שהיא הארץ הקדושה שעיני ה' בה תמיד, ולכן לאחר שהתגלה ה' על ישראל בהר סיני ללא אמצעים הודיע למשה שהנהגה זו לא תימשך עתה בהיותם במדבר, שאין זה המקום המתאים לכך, ולכן בינתיים ישלח ה' מלאך להוליכם בדרך ולשמור עליהם במדבר, וכשיגיעו לארץ ישראל תשוב אליהם השראת השכינה וינהיגם ה' לבדו. וכיון שבאותו זמן היה משה רבינו סבור שיכנסו מיד לארץ ישראל ללא התמהמהות כלל, לא ראה בכך גזירה רעה ולא התפלל לביטול הדבר. אמנם לאחר שעם ישראל התעלו בדרגתם וקיבלו את התורה, ומשה רבינו התעלה באותם ארבעים יום שהיה בהר סיני למעלה שלא הגיע אליה שום אדם בעולם, נטה ה' חסדו על ישראל וציוה עליהם להקים כבר במדבר את המשכן, כדי שישרה שכינתו עליהם אף במקום זה שאינו ראוי לכך מצד עצמו, ולא רק בכניסתם לארץ ישראל. אך לאחר חטא העגל, ביקש ה' לחזור ולסלק את שכינתו מהם ולהנהיגם על ידי מלאך, וכשנאמר למשה הדבר בתור עונש, התפלל משה רבינו לביטול הגזירה.

 "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות פרק כד, א)

שאלות: א. מדוע נאמרה הקריאה אל משה בלשון נסתר 'עלה אל ה", ולא נאמר לו 'עלה אלי' וכדומה. ב. לאחר שכבר ניתנה כל התורה לישראל ביד משה, מדוע עלו אהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים אל ההר, והרי לא נאמר להם דיבור מיוחד באותו זמן.

תשובה: לאחר שאמר ה' למשה שיהיה מלאך מיוחד הממונה על הולכתם במדבר, עד שיגיעו לארץ ישראל ויזכו שם להנהגת ה' ללא אמצעי, אמר עתה אותו מלאך למשה רבינו 'עלה אל ה", ולא נאמר לו ציווי זה מפי ה' בעצמו, ולכן הזכיר המלאך את שם ה' בלשון נסתר. והטעם שעלו אהרן ובניו וזקני ישראל היתה כדי להודות לה' על שהגדיל חסדו על ישראל, וכמו שנאמר "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק", דרך הודיה לה'. וטעם נוסף לכך, כיון שנמסרה עתה הנהגתם ליד מלאך, שיש בכך דמיון מסוים להנהגת שאר האומות המונהגות על ידי מלאכים מיוחדים, היה חשש שיטעו בני ישראל להשתחוות ולעבוד את אותו מלאך, כפי שעושים אומות העולם, ולכן ציוה ה' שאהרן נדב ואביהוא והזקנים יעלו את הר סיני, כדי שיזכו להשגת נבואה בדרגה גבוהה, שיידעו להבחין בין הנהגת ה' לבין הנהגת המלאך, ולא יבואו לטעות בדבר, וכמו שנאמר "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", והיינו שזכו לנבואה בדרגה גבוהה, בה הכירו שה' הוא אלהי האלהים ומושל בכל הכוחות ובכל המלאכים. ומשה רבינו עלה עמהם אף שלא הוצרך להשגה זו עתה, אלא כדרך הנהגת המלכות, כאשר מגיעים אנשים זרים אל המלך מלוה אותם בן ביתו של המלך, כך עלה עמהם משה להכניסם כביכול לפני ה', ולדבר בעדם. ועוד, שלא היו זוכים לשפע הנבואה הראוי, אלא בזמן שהיה עמהם משה רבינו בעצמו, ומשפע נבואתו הושפע גם עליהם שפע של נבואה בדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בה.