יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

217. כבוד (ג)

אין ראוי לאדם לרדוף אחר הכבוד, כי רעתו רבה ויגיעו לבהלה. וכך היא המידה – כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. ואף אם חולקים לו כבוד, יברח מן הכבוד כמפני חרב, כי הוא עלול מאד להכשל בגאוה, ולהיות תועבת ה'. ובעת שהוא בורח מן הכבוד לא יחשוב בליבו שהוא ראוי לכבוד והוא בורח ממנו, כדי שיהא הכבוד רודף אחריו, שזה ה'עניו' – גאות לבש, ותוחלתו נכזבה, שלא יהא הכבוד רודף אחריו, רק ברוח יברח.

אבל החיוב הוא להיות עניו באמת, ויאמין באמונה שלמה, שאינו ראוי לשום כבוד בעולם לפי מיעוט ערכו וקוצר השגתו ועוצם חטאיו. ואף אם נראה לו, שיש אנשים פחותים ורעים וחטאים ממנו, לא יבקש גדולה לעצמו ולא יחמוד כבוד מהם, כי פלס ומאזני משפט ביד ה', וכל אדם נידון לפי השגתו וידיעתו ויכולתו, ולפי הטובה המרובה שניתנה לו מהשמים – כך גדולה חובתו.

אמנם, מי שהוא פרנס וממונה על הציבור, ראוי קצת להקפיד על כבודו כלפי חוץ, כדי שתהא אימתו מוטלת על הצבור, והכל בפלס ומאזנים, ודעת נכונה שבעתיים.

 

"אַחַי וְעַמִּי, לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וּבָזֶה וְכָזֶה לִמְדוּ הֵיטֵב, לְטוֹב לָכֶם, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תַּשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא" (מתוך הקדמת המחבר)