218. זכירה (ד)

וְיֵשׁ זְכִירָה אַחֶרֶת שֶׁגַּם הִיא מֻכְרַחַת, וְהִיא זְכִירַת הַטּוֹבָה שֶּׁקִּבֵּל מֵחֲבֵרוֹ, בֵּין טוֹבָה מוּעֶטֶת וּבֵין טוֹבָה מְרֻבָּה, שֶׁתִּהְיֶה תָּמִיד לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ כִּגְמוּלוֹ הַטּוֹב, וּלְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה, וְשֶׁלֹּא לִהְיוֹת כְּפוּי טוֹבָה.

וּלְאִידָךְ גִּיסָא, הַזְּכִירָה שֶׁאֵינָה טוֹבָה, הִיא לִזְכֹּר אֶת הַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ, כִּי עוֹבֵר עַל מַה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה 'לֹא תִּטֹּר', וְרָאוּי לוֹ לְהִתְאַמֵּץ וּלְהַשְׁכִּיחַ אֶת הַדָּבָר מִלִּבּוֹ.