(240) חלק שני, פרק א

וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, פָּרָשַׁת פְקּוּדֵי, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּבְהַאי רוּחָא בִּישָׁא תָּלְיָן כַּמָּה גַּרְדִּינִין אַחֲרָנִין, דְּאִנּוּן מְמֻנִּין לַאֲחָדָא מִלָּה בִּישָׁא אוֹ מִלָּה טִנּוּפָא, דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵהּ, וּלְבָתַר אַפִּיק מִלִּין קַדִּישִׁין וְכוּ'. וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֲבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קַדִּישִׁין, אַקְּדִּימֵי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבִין, וְנָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא וּמְסָאֲבֵי לְהַהוּא מִלָּה קַדִּישָׁא, וְלָא זָכֵי לֵהּ בַּר נָשׁ, וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

תרגום:וּבְרוּחַ רָעָה זוֹ תְּלוּיִים כַּמָּה מְעוֹרְרֵי דִּין אֲחֵרִים, שֶׁהֵם מְמֻנִּים לֶאֱחֹז בִּדִבּוּר רַע אוֹ דִּבּוּר טִנּוּף, שֶהוֹצִיא אָדָם מִפִּיו, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא מִלִּים קְדוֹשׁוֹת. אוֹי לָהֶם, אוֹי לְחַיֵּיהֶם, אוֹי לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹי לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא. מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן רוּחוֹת טְמֵאוֹת נוֹטְלוֹת אוֹתָהּ מִלָּה טְמֵאָה, וְכַאֲשֶׁר מוֹצִיא הָאָדָם אַחַר כָּךְ מִלִּים קְדוֹשוֹת, מַקְדִּימוֹת אוֹתָן הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת וְלוֹקְחוֹת לְאוֹתוֹ דִּבּוּר טָמֵא וּמְטַמְּאִים לְאוֹתוֹ דִּבּוּר קָדוֹשׁ, וְלֹא זוֹכֶה לוֹ הָאָדָם, וְכִבְיָכוֹל תָּשַׁשׁ הַכֹּחַ הַקָּדוֹשׁ.

וּכְעֵין זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ", וּבֵאֵר הַגְּרָ"א, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מִי שֶׁמַּרְחִיב שְׂפָתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶפֶשׁ טוֹב וְעָשָׂה מִצְוֹת הַרְבֵּה וְכַמָּה גְּדָרִים פִּיו יִהְיֶה לוֹ מְחִתָּה לַכֹּל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.