241. זקן (א)

לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ רוֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וְהִגִּיעַ לְגִיל אַרְבָּעִים, רָאוּי לוֹ לִזְכֹּר אַחֲרִיתוֹ, כִּי הוֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וּבְכָל יוֹם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְחָסוֹר. וְאִם לֹא זָכַר אֶת בּוֹרְאוֹ בִּימֵי בָּחַרוּתוֹ וְהָלַךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, וְנִמְשָׁךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶת פֹּעַל ה' לֹא הִבִּיט, הִגִּיעָה הָעֵת לָחוֹן אֶת נַפְשׁוֹ וְלָחוּס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, לָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים יִשְׁמֹר. וְיֹאמַר, אוֹי לִי, כִּי פָּנָה הַיּוֹם, וְכִי נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, אָשׁוּבָה אֶל יוֹצְרִי בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, יָמִים אֲשֶׁר אֵין לִי בָּהֶם חָפֵץ, שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה וְלֹא תְּשׁוּבָה.