(242) חלק שני, פרק א

וְגַם צָרִיךְ לַעֲקֹר קוֹצִים וּבַרְקָנִים מִכַּרְמוֹ, דְּהַיְנוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁהִפְסִידָם בִּלְשׁוֹנוֹ אוֹ שֶׁבִּזָּה אוֹתָם וְצִעֲרָם, צָרִיךְ לְפַיְּסָם בְּפִיו, וְגַם לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי ה' עַל שֶׁעָבַר עַל רְצוֹנוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, דְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הוּא גַּם כֵּן עָוֹן שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כַּיָּדוּעַ. וַאֲפִלּוּ אִם דִּבֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, וְלֹא אַהֲנוּ מַעֲשָׂיו צָרִיךְ לָשׁוּב עַל כָּל פָּנִים לִפְנֵי ה', וּבָזֶה יַעַבְרוּ הַקּוֹצִים מִכַּרְמוֹ, וּתְסֻלַּק רוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁכִּסְּתָה פָּנָיו. וְעַיֵּן בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן, שַׁעַר הַתּוֹרָה, פֶּרֶק א', שֶׁהִרְחַבְנוּ שָׁם הַדִּבּוּר בָּזֶה. (וְסוֹף הַכָּתוּב: "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב". וּבֵאוּרוֹ הוּא: לְפִי מַה שֶּׁיָּדוּעַ שֶׁמִּי שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁעָשָׂה מִתְּחִלָּה נַעֲשִׂין לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה יוֹתֵר עֲוֹנוֹת מִתְּחִלָּה וְנַעֲשָׂה רָשׁ בְּיוֹתֵר, יִמְצָא אַחַר כָּךְ עַל יְֹדֵי זֶה הוֹן רַב. וְהַטַּעַם אֶפְשָׁר כִּפְשׁוּטוֹ, דְּמִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בְּוַדַּאי מִתְמַרְמֵר עַל כָּל עָוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּבוֹכֶה וּמִתְאוֹנֵן, אֵיךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲבֹר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא, הַמְחַיֶּה כָּל הַמְּצִיאוּת בְּחַסְדּוֹ וְטוּבוֹ, וּמִמֵּילָא נֶעֱקָר הַחֵטְא מֵעִקָּרוֹ, וּמְקַיֵּם בָּזֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תְּשׁוּבָה. וְנִמְצָא, שֶׁבְּכָל חֵטְא שֶׁעָשָׂה מִתְּחִלָּה יֵשׁ עַתָּה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תְּשׁוּבָה).