(244) חלק שני, פרק ב

וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָתָן, שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינִין לְהַכְנִיסוֹ לְחֻפָּה, וּבְתוֹךְ כָּךְ פְּגָעוּהוּ רֵיקִים וּפוֹחֲזִים, וַיַּשְׁלִיכוּ עָלָיו רֶפֶשׁ וְטִיט וְכָל דָּבָר מָאוּס מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יִצְעֲקוּ עֲלֵיהֶם: הֵי, רֵיקִים וּפוֹחֲזִים! לָמָּה תַּעֲשׂוּ כָּכָה? וְאַיֵּה הִשַּׂגְתֶּם כָּל כָּךְ רֶפֶשׁ וְטִיט? הֵם מַרְאִים לַכֹּל, שֶׁהֶחָתָן הוּא מִמְּיֻדָּעֵיהֶם, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הֵכִין הָרֶפֶשׁ וְטִיטּ עַד לְמַרְבֵּה. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה מַמָּשׁ. הָאָדָם בְּעַצְמוֹ עַל יְדֵי חֶלְאַת עֲוֹנוֹתָיו בּוֹרֵא עַל יְדֵי זֶה לְבוּשׁ מָאוּס וְטָמֵא, וּבְעַל כָּרְחוֹ מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, וְלֹא יוּכַל לִפְטֹר עַצְמוֹ מִזֶּה אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵכִינוֹ בְּעַצְמוֹ. וְהוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקּוֹת בִּעַרְתֶּם, מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם". וּכְעֵין זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל: אַל יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם, וְיָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בַּלַּיְלָה. הוֹרוּ לָנוּ בָּזֶה, שֶׁאִם לֹא הִכְנִיס מִתְּחִלָּה בְּמַחְשְׁבוֹתָיו הַהִרְהוּר, לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ רוּחוֹת הַטֻּמְאָה וּלְטַמְּאוֹתוֹ.

וְכָל זֶה רָמַז לָנוּ הַכָּתוּב בְּעִנְיַן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, דִּכְתִיב: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ וְגוֹ', וַיַּעַן וַיֹּאמֶר וְגוֹ': הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו" וְגוֹ'. וְהִנֵּה הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מוֹרִים עַל טֻמְאַת הָעֲוֹנוֹת, שֶׁמְּאוּסָה כְּמוֹ צוֹאָה, וּמִדִּכְתִיב: "הָסִירוּ מֵעָלָיו" מוּכָח, שֶׁמֵּעִקָּרָא הָיָה מְלֻבָּשׁ בָּהֶן בְּעַל כָּרְחוֹ (וְאַף שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה צַדִּיק גָּמוּר, אָכֵן מִפְּנֵי שֶׁבָּנָיו נָטוּ מִדֶּרֶךְ ה' וְנָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת וְהָיָה חִלּוּל ה' גָּדוֹל, עַל כֵּן נִמְשְׁכָה רוּחַ הַטֻמְאָה גַּם עָלָיו). וְזֶהוּ שֶׁכָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה בִּקְצָרָה: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם".