246. זכרונות (ב)

וְכֵן טוֹב וְיָפֶה לִכְתֹּב זִכְרוֹנוֹת בְּקִצּוּר הַדִּינִים הַנִּצְרָכִים שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶם, וְכַמָּה בּוּשָׁה יֵשׁ לְאוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְתַּפְּקִים וְשׁוֹאֲלִים הַאִם צָרִיךְ לְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָינוּ' בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, וְכֵן אֵינָם יוֹדְעִים דִּינִים הַשַּׁיָּכִים וְנִצְרָכִים בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אִם טָעָה בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת סְפֵקוֹת בִּדְבָרִים הַנּוֹהֲגִים מִזְּמַן לִזְמַן, טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁכְּשֶׁיִּשְׁאַל פַּעַם אַחַת וְיַגִּידוּ לוֹ – יִרְשֹׁם בִּכְתָב, וְיֵדַע אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, וְלֹא יִכָּלֵם וְלֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם וָעֶד.