(258) חלק שני, פרק ו

פרק ו: בּוֹ יְבֹאַר שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ אִם לֹא יְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת מַמָּשׁ, יֶחְסַר לוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא חֵלֶק גָּדוֹל בַּתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה.

הָאָדָם, שֶׁחֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ יְמֵי חַיָּיו, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְאַבְּדָם בִּרְצוֹנוֹ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֵין אָנוּ נִזְהָרִים בָּזֶה. וּנְבָאֵר דְּבָרֵינוּ: אִם הָיָה בַּמְּצִיאוּת, שֶׁהָיָה אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר לַחֲבֵרוֹ יְמֵי חַיָּיו, וְאַף עַל פִּי כֵן יָדוּעַ שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה בָּזֶה, אֲפִלּוּ לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה חֹדֶשׁ אוֹ שָׁבוּעַ מִימֵי חַיָּיו, וּבֶאֱמֶת הַדִּין עִמּוֹ, כִּי אֵין דָּבָר יָקָר כַּזְּמַן, כִּי בַּזְּמַן הַקָּצוּב שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּחַסְדּוֹ, יָכוֹל לְהַנְחִיל לְעַצְמוֹ נֶצַח. וּבְעֵינֵינוּ אָנוּ רוֹאִין, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, כָּלֶה אֶצְלוֹ בְּכָל יוֹם מִדַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ זְמַן רַב, לִפְעָמִים כַּמָּה שָׁעוֹת, וּלְכָל הַפָּחוֹת שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם הוֹלֶכֶת אֶצְלוֹ לְטִמְיוֹן, שֶׁדִּבֵּר עִם אֲנָשִׁים אֲפִלּוּ דְּבָרִים, שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ לוֹ לְעִסְקוֹ, רַק פִּטְפּוּטֵי דְּבָרִים בְּעָלְמָא. וְיָדַעְתִּי גַּם יָדַעְתִּי, שֶׁמִּי שֶׁיִּרְצֶה לְהִתְעַקֵּשׁ יֹאמַר שֶׁלֹּא כֵן הַדָּבָר, אֲבָל כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לְצָרֵף כָּל הַדְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה מֻכְרָח לַדִּבּוּרִים הָאֵלּוּ, יִמְצָא שֶׁכִּלָּה עַל זֶה שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם מֵהַיּוֹם, וּבְחֶשְׁבּוֹן חֹדֶשׁ הוּא שְׁלֹשִים שָׁעוֹת וּבְחֶשְׁבּוֹן שָׁנָה, אֲפִלּוּ אִם לֹא נְחַשֵּׁב, רַק שָׁעָה אַחַת בְּיוֹם, יִצְטָרְפוּ יוֹתֵר מִשְּׁלֹש מֵאוֹת וַחֲמִישִׁים שָׁעוֹת שֶׁהָלְכוּ אֶצְלוֹ לְטִמְיוֹן, וּבְוַדַּאי לֹא הִשְׂתַּכֵּר בָּזֶה לֹא עוֹלָם הַבָּא וְאַף לֹא עוֹלָם הַזֶּה, וְרַק זֶה הָרֶוַח שֶׁיֶּחְסַר לוֹ עַל יְדֵי זֶה חֵלֶק גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ נָתַן לוֹ לָאָדָם חֵלֶק הַחַיִּים כְּפִי צָרְכּוֹ לְתוֹרָתוֹ וְעוֹלָמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַ"חוֹבַת הַלְּבָבוֹת", וְהוּא הֵסֵב אֶת הַחֵלֶק לִדְבָרִים בְּטֵלִים, (לְבַד מַה שֶּׁמֻּגְבָּל בָּהֶם בְּוַדַּאי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים).
אָכֵן לְהֶפֶךְ, מִי שֶׁנָּדְבָה רוּחוֹ לִשְׁמֹר כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, וְאִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ לְשׁוּם חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, כִּי שָׁם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים שֶׁיְּדַבֵּר בְּעַצְמוֹ, אוֹ עַל כָּל פָּנִים בִּשְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְלֵיצָנוּת וּשְׁאָר דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, (כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי בְּחֵלֶקּ רִאשׁוֹן), אוֹ כְּשֶׁמִּזְדַּמֵּן עִם אָדָם אֶחָד, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אוֹדוֹת שׁוּם אָדָם, אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי יִתּוֹסְפוּ לוֹ כַּמָּה עַשְׂרוֹת שָׁעוֹת בְּשָׁבוּעַ, שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיוֹת לוֹ לִלְמֹד הַתּוֹרָה וּלְקַיֵּם הַמִּצְוֹת.