262. חנופה (ג)

הַחֲנוּפָה הַגְּרוּעָה וְהַחֲמוּרָה בְּיוֹתֵר הִיא כַּאֲשֶׁר יָכוֹל הָאָדָם לְהוֹכִיחַ אֶת הָרָשָׁע עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וּבִמְקוֹם זֹאת הוּא מַחְנִיף לוֹ וְאוֹמֵר לוֹ 'טוֹב אַתָּה', וּמִלְּבַד זֹאת שֶׁיֵּעָנֵשׁ עַל כָּךְ שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בּוֹ וְלֹא מָחָה, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ חָטָא בְּעַצְמוֹ, יֵעָנֵשׁ גַּם עַל הַחֲנוּפָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא עָווֹן גָּדוֹל. אֲבָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וִירֵא ה', לֹא יָחוּס עַל עַצְמוֹ וְלֹא עַל כְּבוֹדוֹ, וְלֹא יִמָּנַע מִלְּהוֹכִיחַ אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׁמַע לְתוֹכַחְתּוֹ, וְיִבְטַח בַּה' אֲשֶׁר לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בִּתְמִימוּת, וְכָל הַמַּרְבֶּה כְּבוֹד שָׁמַיִם כְּבוֹדוֹ מִתְרַבֶּה.