(277) חלק שני, פרק יא

פרשת וישב

וּמִכָּאן וָאֵילָךְ הִתְחִיל הַכָּתוּב לְסַפֵּר הָעֳנָשִׁים וְהַבִּזְיוֹנוֹת שֶׁסָּבְלוּ עֲבוּר זֶה, וְהַכֹּל מִדָּה בְּמִדָּה. רִאשׁוֹן לַכֹּל נֶעֱנַשׁ יְהוּדָה, שֶׁהוּא הָיָה הַסִּבָּה לַמְּכִירָה, שֶׁנַּעֲשָׂה אָבֵל עַל בָּנָיו, וּבְוַדַּאי קָרַע עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן כַּדִּין, וְגַם אֶחָיו לֹא נִפְטְרוּ מֵעֹנֶשׁ הַקְּרִיעָה, שֶׁגַּם הֵם קָרְעוּ בְּרֹב צַעֲרָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּסוֹף מִקֵּץ. וְעַל שֶׁכָּתוּב, שֶׁהִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים, לָכֵן כָּתוּב גַּם כֵּן: "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה". וְעַל שֶׁרִמָּה אֶת אָבִיו בִּגְדִי עִזִּים, שֶׁהִטְבִּיל כְּתֹנֶת יוֹסֵף בְּדָמוֹ, רִמּוּהוּ גַּם כֵּן בִּגְדִי עִזִּים, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ. וְעַל שֶׁאָמְרוּ: "הַכֶּר נָא", נֶעֱנַשׁ גַּם כֵּן עַל יְדֵי תָּמָר בְּ"הַכֶּר נָא לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים" וְגוֹ'. וּמִי יוּכַל לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַבִּזָּיוֹן וְהַכְּלִמָּה שֶׁהָיוּ לוֹ אָז מִזֶּה.

וּמִכָּל מָקוֹם נוּכַל לִרְאוֹת גֹּדֶל חַסְדֵּי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הִנֵּה תֵּכֶף שֶׁאָמַר "צָדְקָּה", וְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַדִּין, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צָדְקָה, מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים. וְהָעִקָּר שֶׁהָעִנְיָן כֻּלּוֹ הוּא סִבָּה מִן הַשָּׁמַיִם (עַיֵּן פֵּרוּשׁ רַשִּׁ"י), וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה נִזְדַּמֵּן לוֹ אָז, הֲרֵי שֶׁמִּן הַבִּזָּיוֹן הַזֶּה שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, מִזֶּה גּוּפָא נָצְצָה עָלָיו טוֹבָה רַבָּה, שֶׁנִּתְעַבְּרָה בִּשְׁנֵי בָּנִים צַדִּיקַים, וּמִזֶּה יָצְאָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.