282. טעם (ב)

תּוֹעֶלֶת נוֹסֶפֶת יֵשׁ מִידִיעַת טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת, שֶׁיָּבוֹא לְהִתְקַדֵּשׁ בַּמֻּתָּר לוֹ, כְּגוֹן אִסּוּר רִבִּית שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה, לְאַחַר יְדִיעַת טַעַם הַמִּצְוָה יָבִין שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל חֶסֶד חִנָּם וְהַלְוָאַת חֵן וְחֶסֶד, וְלָכֵן רָאוּי לְהִמָּנַע אַף מִלְּהַלְווֹת עַל יְדֵי הֶתֵּר עִיסְקָא, אִם אֶפְשָׁר לוֹ, וְכֵן כַּמָּה דְּבָרִים.

וְעוֹד מִתּוֹעֶלֶת יְדִיעַת טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת, שֶׁיּוּכַל לְהֵחָשֵׁב כְּאִילּוּ קִיֵּם אַף אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְקַיְּמָן, כְּגוֹן מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת, שֶׁהַטַּעַם בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן הוּא כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בַּקָּרְבָּן כָּךְ הָיָה רָאוּי לְהֵעָשׂוֹת בּוֹ, וְיִכָּנַע לְבָבוֹ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּבִין וְיוֹדֵעַ טַעַם זֶה, הֲרֵי גַּם עַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְווֹת אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה", וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי יִתֵּן הָאִישׁ אֶל רוּחוֹ, יִשְׁמַע וְיוֹסִיף לֶקַח.

וּבְמִצְווֹת שֶׁאֵין בָּהֶם טַעַם יָדוּעַ, יַחְשֹׁב שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וּמַה טוֹב וּמַה נָעִים, שֶׁקּוֹדֵם עֲשׂוֹתוֹ אֶת הַמִּצְוָה יוֹצִיא בְּפִיו מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, וּמַה טַעַם יֵשׁ בָּהּ, וְאֵיךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹתָהּ, זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָאָדָם הָרוֹצֶה לִהְיוֹת עוֹבֵד אֱלֹקִים עֲבוֹדָה שְׁלֵמָה.