(284) חלק שני, פרק יא

וְהִנֵּה יְהוּדָה אָמַר: "אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים", שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְעַל יְדֵי זֶה נִסְבַּב לוֹ צַעַר גָּדוֹל מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל הָאַחִים, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיִּגַּשׁ. וְסִבַּת הַדָּבָר, כִּי הוּא סִבֵּב הַדָּבָר לְמָכְרוֹ לְעֶבֶד. וּבֶאֱמֶת הוּא הָיָה הֶחָשׁוּב שֶׁבָּאַחִים, וְהָיָה לוֹ לְהִתְחַזֵּק לְהָשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, וְעַל כֵּן נֶעֱנַשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ בְּעַרְבוּת נוֹרָאָה עַל אָח אַחֵר לְהָבִיאוֹ אֶל אָבִיו, וּבָזֶה יִתְחַזֵּקּ בְּכָל כֹּחוֹ וְגַם יִתְרַצֶּה בְּעַצְמוֹ וְיִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי אֲדוֹן הָאָרֶץ שֶׁיִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד, כְּדֵי שֶׁהָאָח יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ לְאָבִיו. וְגַם כָּל יֶתֶר הָאַחִים שֶׁנִּתְרַצּוּ בַּמְּכִירָה, נִסְבְּבָה לָהֶם דְּאָגָה רַבָּה, אֲשֶׁר נִתְרַצּוּ עַל יְדֵי זֶה כֻּלָּם לִהְיוֹת עֲבָדִים, כַּכָּתוּב שֶׁאָמְרוּ: "וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאֲדֹנִי לַעֲבָדִים"; וְגַם בְּסוֹף פָּרָשַׁת וַיְחִי: "וְיֵלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים".