(291) חלק שני, פרק טו

פרשת תצוה

גָּרְסִינַן בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, דְּהַמְּעִיל הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא דָּבָר שֶׁבְּקוֹל וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הַקּוֹל. וְדַוְקָא אִם לֹא אַהֲנוּ מַעֲשָׂיו, אֲבָל אִם אַהֲנוּ מַעֲשָׂיו, (כְּגוֹן שֶׁנִּתְקוֹטְטוּ עַל יָדוֹ וְכַדּוֹמֶה) אָתוּ נְגָעִים עֲלֵהּ. עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּנְבָאֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַפָּרָשְׁה שֶׁבַּתּוֹרָה, הָאֲמוּרָה בָּעִנְין הַזֶּה, כָּל תֵּבָה וְתֵבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ;

"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת". וְנִרְאֶה שֶׁלְּכָךְ בָּא תְּכֵלֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל צִיצִית, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בִּפְתִיל תְּכֵלֶת, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לְיָם וְיָם דּוֹמֶה לְרָקיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַיְנוּ שֶׁעַל יָדָם יִזְכֹּר שֶׁיָּבוֹא לְדִין לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כֵּן הוּא גַּם בָּזֶה, כִּי אִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁהַלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁהוּא מְסַפֵּר, הוּא עוֹלֶה עַד כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ". וְעַל יְדֵי שֶׁהוּא לָבוּשׁ תְּכֵלֶת, יִזְכֹּר וְיִתְבּוֹנֵן אַיֵּה דְּבָרָיו עוֹלִים וְיִשָּׁמֵר מִזֶּה.