296. טורח (ד)

לֹא לְעִנְיָן הַשֵּׁרוּת בִּלְבַד צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁקוֹל בְּפֶלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט אֶת מַעֲשָׂיו, אֶלָּא הוּא הַדִּין לְכָל מִין דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה לְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, וְכָל מִין הִתְעָרְבוּת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עִם חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לָחוּשׁ מְאֹד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלָיו לְטֹרַח וּלְמַשָּׂא כָּבֵד, וְיַחְזִיק לְכָל אָדָם כְּאִילּוּ אֵינוֹ חָפֵץ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד, וַאֲפִילוּ טִירְחָא מוּעֶטֶת יִכְבַּד עָלָיו, וְלֹא יַכְבִּיד כְּלָל עַל שׁוּם אָדָם, עַד שֶׁיְּהֵא הַדָּבָר בָּרוּר אֶצְלוֹ וְיֵרֵד לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאָכֵן הוּא חָפֵץ בְּכָךְ, וְיִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם.