(297) חלק שני, פרק טז

פרשות תזריע מצורע

וּרְאֵה עוֹד, כִּי בְּכָל מָקוֹם מָצִינוּ שֶׁצָּרִיךְ לָחוּשׁ לִכְבוֹד הַבְּרִיוֹת וְלֹא לְגַלּוֹת קְלוֹנָם, וְאִלּוּ בְּאָדָם זֶה לֹא חָשׁוּ כְּלָל לִכְבוֹדוֹ, וְאַדְּרַבָּה, רָאוּ שֶׁיִּתְפַּרְסֵם קְלוֹן הָאִישׁ הַזֶּה, וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנַע, וְיִתְכַּפֵּר לוֹ, כִּי הִנֵּה מִלְּפָנִים, כְּשֶׁאֶחָד הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא נְסָכִים לְקָרְבָּנוֹת, הֻצְרַךְ לֵילֵךְ בְּמָעוֹתָיו לַמְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת וְהִגִּיד לוֹ לְאֵיזֶה קָרְבָּן צָרִיךְ נְסָכִים, (כִּי חֶשְׁבּוֹן הַנְּסָכִים אֵין שָׁוֶה לַכֹּל), וְהָיָה נוֹתֵן לוֹ חוֹתָם, וּבָזֶה הַחוֹתָם הָיָה הוֹלֵךְ לַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְהָיָה נוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְעַל הַחוֹתָמוֹת הָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן: עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא (הַיְנוּ מְצֹרָע), כְּדֵי שֶׁיֵּדַע כַּמָּה נְסָכִים צָרִיךְ לִקַּח. הֲרֵי דְּעַל מְצֹרָע לֹא חָשְׁשׁוּ כְּלָל לִכְבוֹדוֹ, וְכָתְבוּ עַל חוֹתָמוֹ חוֹטֵא, וּמִזֶּה הָיָה נוֹדָע לוֹ כַּמָּה נְסָכִים צָרִיךְ לְקָרְבְּנוֹתָיו.

וּרְאֵה עוֹד, שֶׁמִּטָּהֳרָתוֹ יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן עַל גֹּדֶל חֶטְאוֹ, שֶׁהִצְרִיךְ הַכָּתוּב לִתֵּן מִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר, מַה שֶּׁלֹּא מָצִינוּ כֵּן בְּשׁוּם מָקוֹם, וְהוּא מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּוַדַּאי עַל קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע גַּם כֵּן, וְאִסּוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא מִפְּנֵי שֶׁמַּאֲמִין בְּדַעְתּוֹ לַלָּשׁוֹן הָרָע בְּהַחְלָטָה, שֶׁעָבַר בָּזֶה עַל לָאו דְּ"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", וּכְמוֹ שֶׁבֵּרַרְנוּ דָּבָר זֶה בְּסֵפֶר "חָפֵץ חַיִּים" בְּשֵׁם הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם כֵּן בְּוַדַּאי מָלְאָה דַּעְתּוֹ פְּגָמִים וּגְנוּת עַל כַּמָּה אֲנָשִׁים, וְלָזֶה הִצְרִיכָה הַתּוֹרָה לְטַהֵר אֶת רֹאשׁוֹ, וּכְדֵי שֶׁמִּכָּאן וּלְהַבָּא לֹא יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ עוֹד, וְיָדִין הַכֹּל לְכַף זְכוּת.