3. דיני היין לקידוש, ה-ז
ה. אין לקדש על יין שיש בו תערובת של רוב מים, ולכן לדידן אין לסמוך על חלק מההכשרים הניתנים על פי דעת הרמ"א לכמה סוגי יין, שיש בהם תערובת של רוב מים. וספרדי השומע קידוש או הבדלה מאשכנזי המקדש על יין שיש בו תערובת של רוב מים, יוצא ידי חובת קידוש והבדלה.
ו. צימוקים ששרו אותם במים כדין לעשות מהם יין, לכתחלה יש להחמיר לשרותם ג' ימים מעת לעת, ואז מברך על מי שרייתם בורא פרי הגפן, וברכה מעין שלש, ומקדשים על יין זה. והמיקל לברך בורא פרי הגפן בשריית הצימוקים במים פחות מכן, באופן שהצימוקים נתנו טעם במים כטעם יין ממש, יש לו על מה לסמוך. וצריך להוציא את הצימוקים מן המים שנשרו בתוכם, שגם בצימוקים הדין כן, אף אם שרה אותם במים שלשה ימים, ואפילו עשרים יום ומעלה.
ז. אם שרה את הצימוקים במים זמן מועט, ואחר כך סחטם לתוך כלי, יש אומרים שמברך על מי הסחיטה בורא פרי הגפן, וכן המנהג. וכשאין יין מצוי מותר לעשות כן אף לכתחלה. ובכל זה צריך שיהיה בצימוקים לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן. וגם צריך המשכת הצימוקים מן המים, ובין אם הצימוקים שלמים, ובין אם הן כתושים ודרוכים, לעולם צריך למושכם ממי שרייתם, כדי שיהיה על המים תורת יין. ואף אם סחטם ויש במימיהן טעם של יין, כל זמן שלא משך היין מכל הצימוקים והזגים, אין עליהם תורת יין, בין לברכה בין לענין יין נסך. ואם הרתיח או בישל את הצימוקים, הוה ליה יין, ומברך עליו הגפן.
