(301) חלק שני, פרק יב, וישב

פרשת וישב

וּרְאֵה עוֹד, שֶׁאֵין הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שָׂכָר. וּכְבָר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה, שֶׁבַּעֲצַת יְהוּדָה הָיְתָה גַּם כֵּן טוֹבָה גְּדוֹלָה לְיוֹסֵף, שֶׁהִצִּילוֹ מִן הַמִּיתָה, וְעַל זֶה אָמַר יַעֲקֹב אֵלָיו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁהִצִּילוֹ מִן הַמִּיתָה, רִחֵם ה' עַל מַלְכוּת בֵּית יְהוּדָה, שֶׁלֹּא כִּלָּה זַרְעָם עַד חֻרְבַּן הַבַּיִת, וְלֹא כְּמוֹ שְׁאָר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ רַק לִזְמַן, וְכַאֲשֶׁר כָּלָה זְמַנּוֹ, קָם אַחֵר וְהָרַג אוֹתוֹ וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ, לֹא הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מַלְכֵי בֵּית דָּוִד, שֶׁהוּא מִזֶּרַע יְהוּדָה.