(304) חלק שני, פרק יב, וישב

פרשת וישב

וְהִנֵּה מִכָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא הַזֶּה, נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִשְׁמֹר דִּבּוּרוֹ וּמַעֲשָׂיו. וְכֵן מִיּוֹסֵף נוּכַל לְהָבִין אֶת מִדָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָמַר: "וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" וְכֵן בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה: "וַיְנַחֵם אֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". וּרְאֵה עוֹד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹּא סִפֵּר לְאָבִיו מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה אִתּוֹ, עַד שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ, לְאָבִיו, בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא: "וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ" וְגוֹ'. וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁהָיָה נִזְהָר מִלְּהִתְיַחֵד עִם אָבִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ אֶחָיו שֶׁיְּסַפֵּר לְאָבִיו מַה שֶּׁקָרָה לוֹ אִתָּם.