(307) חלק שני, פרק יט

פרשת שלח

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר רָאוּ הַמְרַגְּלִים, שֶׁהָעָם פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, כִּי יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּתְקַבְּלוּ דִּבְרֵי כָּלֵב בְּאָזְנֵיהֶם, הוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ וְאָמְרוּ: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָּהּ לָתוּר אֹתָהּ", רָצוּ לוֹמַר: דִּקְדַּקְנוּ מְאֹד וְרָאִינוּ שֶׁאֲוִירָהּ רַע מְאֹד, וּמַזֶּקֶת לַבְּרִיּוֹת, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָּהּ, כִּי אִם הַגִּבּוֹרִים הַגְּדוֹלִים (וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז רָמְזוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּבוֹאוּ לָאָרֶץ, שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת מְאֹד, מִדַּת הַדִּין שׁוִֹרָה בָּהּ, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹן הַמֶּלֶךְ חוּץ לַפָּלָטִין אוֹ בַּפָּלָטִין שֶׁלּוֹ, וְעַל כֵּן אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם בָּהּ, כִּי אִם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְאֵין אָנוּ בְּמַדְרֵגָה זוֹ, עַל כֵּן אֵינָהּ כְּדָאִית לָנוּ). "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים וְגוֹ', וַנְהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". רָצוּ לוֹמַר: וְנָמַס לְבָבֵנוּ, וְאַף אַתֶּם, אִם תָּבוֹאוּ שָׁמָּה, יִמַּס לְבַבְכֶם מִפְּנֵי הַפַּחַד, וּמִמֵּילָא שְׁמִירָה הָעֶלְיוֹנָה תָּסוּר גַּם כֵּן מִכֶּם, כִּי שְׁמִירָתוֹ הִיא לְפִי גֶּדֶר בִּטְחוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם בּוֹ, כַּיָּדוּעַ;

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה" וְגוֹ' ; וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י: סַנְהֶדְרָאוֹת. וְהָעִנְיָן, כִּי בֶּאֱמֶת כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם חָשׁוּב יוֹתֵר, הוּא מַכִּיר אֶת עֶרְכּוֹ הַדַּל יוֹתֵר, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: הֲלֹא כָל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ, וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל וְכוּ'. וְעַל כֵּן הוּא שָׁפֵל בְּעֵינָיו בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר דָּוִד: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם", וְלָכֵן, כַּאֲשֶׁר הִצִּיעוּ לִפְנֵיהֶם הַמְרַגְּלִים, שֶׁדּוֹרָם אֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵינֵי ה' מִצַּד רֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם וּקְשֵׁה עָרְפָּם, וְאֵינָם רְאוּיִים שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס לְהִתְגַּבֵּר עַל עֲנָקִים כָּאֵלּוּ, נִתְקַבֵּל הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם.