(310) חלק שני, פרק יט

פרשת שלח

וְעַתָּה נְבָאֵר מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בִּתְחִלָּה, שֶׁמִּין יֵצֶר הָרָע זֶה שֶׁל מְרַגְּלִים נִמְצָא גַּם אֶצְלֵנוּ וְהוּא, דְּאִם נָבוֹא לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וְנֹאמַר לוֹ: אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר גָּדוֹל לִמְקַיְּמֵי הַתּוֹרָה? יָשִׁיב לְךָ: בְּוַדַּאי אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁיָּפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם תֹּאמַר לוֹ: אִם כֵּן, לָמָּה אַתָּה מִתְרַפֶּה מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא מִמֵּילָא רִפְיוֹן גָּדוֹל לְקִיּוּם הַמִּצְוֹת? יָשִׁיב לְךָ: אֱמֶת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה לְלִמּוּד הַתּוֹרָה וּלְקִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ, וְיִזְכֶּה בָּזֶה לְעֹנֶג גָּדוֹל שֶׁל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל מִי יוּכַל לִזְכּוֹת לָזֶה, אִם לֹא אֲנָשִׁים יְחִידִים בָּעוֹלָם, כִּי לָזֶה צָרִיךְ לְהַפְקִיר כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף, וְלֹא יִהְיוּ חַיָּיו חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ כְּלָל, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹש מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם וְלֵישֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ יוֹם וָלַיְלָה, וְיִהְיוּ כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו דְּבוּקוֹת בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ, וּלְהַנְהָגָה כָּזוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ קָדוֹשׁ. אִישׁ כָּזֶה זוֹכֶה לְגַן עֵדֶן, אֲבָל לֹא אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים כָּמוֹנִי.

אָכֵן בֶּאֱמֶת זוֹהִי טָעוּת מֵעִקָּרָהּ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה לְבַעַל הַבַּיִת, שֶׁיִּלְמַד כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּעֵסֶק כְּלָל, רַק שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּעֵסֶק וְיִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה. אָכֵן זֶה צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיֶה הָעֵסֶק בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי תַּרְמִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁשּׁוֹאֲלִין לוֹ לְאָדָם: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? וְכֵן לְכָל הַמִּצְוֹת, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁלֹּא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כְּלָל עַל הָאָדָם, וְזֶהוּ מַה דִּכְתִיב בַּקְּרָא: "עַמִּי, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ, עֲנֵה בִּי". וְרַקּ הָעִקָּר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִהְיוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מוֹרֵד בְּמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּיָדַיִם מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁלֹּא לְקַיְּמָן אוֹ לַעֲבֹר בְּיָדַיִם עַל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינֶנּוּ מוֹרֵד, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְמַעֲלָה בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר נַעֲלֶה.

וְכַאֲשֶׁר רוֹאֶה הַיֵּצֶר, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה לֹא יוּכַל לְפַתּוֹת הָאָדָם, מַתְחִיל לְפַתּוֹתוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים. אֱמֶת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָאָדָם אִם רַק יִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה, אֲבָל תֵּדַע, שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַעְלָה לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שָׁם מְדַקְדְּקִים מְאֹד בְּעִנְיַן לִמּוּד הַתּוֹרָה. (כְּהַאי גַּוְנָא בְּעִנְיַן קִיּוּם הַמִּצְוֹת), אִם הָיָה כַּהֹגֶן וּבְלִי שׁוּם פְּנִיָּה בָּעוֹלָם, וְגַם אֹפֶן הַלִּמּוּד, אִם הִפְסַקְתָּ בְּאֶמְצַע בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, וּכְהַאי גַּוְנָא שְׁאֵלוֹת חֲזָקוֹת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ שֶׁאֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם הוּא אֱלֹקִים אֱמֶת, וּמִי יוּכַל לִזְכּוֹת בַּדִּין, כִּי אִם צַדִּיקִים גְּמוּרִים. הִנֵּה בְּכָל טְעָנוֹת אֵלֶּה בָּא הַיֵּצֶר הָרָע עַל הָאָדָם כְּדֵי לְיָאֲשׁוֹ וּלְהַקְטִינוֹ, שֶׁיִּהְיֶה מִתְרַשֵּׁל מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת הֵן צוֹדְקוֹת, אֲבָל הַיֵּצֶר הָרָע מַשְׁכִּיחַ לָאָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אוֹהֵב חֶסֶד וְרוֹצֶה לְזַכּוֹת בְּרִיּוֹתָיו, בָּרָא בִּשְׁבִיל זֶה הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא קֹדֶם לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן, אִם מָצָא אֶת עַצְמוֹ שֶׁעָשָׂה הַמִּצְוָה אוֹ לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן כָּל כָּךְ, צָרִיךְ תֵּכֶף לְהִתְחָרֵט עַל זֶה וּלְקַבֵּל עַל לְהַבָּא לְהִתְנַהֵג כַּהֹגֶן.