(313) חלק שני, פרק כ

פרשת קרח

וְכַאֲשֶׁר רוֹאֶה הַיֵּצֶר, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה לֹא יוּכַל לְפַתּוֹת הָאָדָם, מַתְחִיל לְפַתּוֹתוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים. אֱמֶת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָאָדָם אִם רַק יִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה, אֲבָל תֵּדַע, שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן שֶׁל מַעְלָה לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שָׁם מְדַקְדְּקִים מְאֹד בְּעִנְיַן לִמּוּד הַתּוֹרָה. (כְּהַאי גַּוְנָא בְּעִנְיַן קִיּוּם הַמִּצְוֹת), אִם הָיָה כַּהֹגֶן וּבְלִי שׁוּם פְּנִיָּה בָּעוֹלָם, וְגַם אֹפֶן הַלִּמּוּד, אִם הִפְסַקְתָּ בְּאֶמְצַע בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, וּכְהַאי גַּוְנָא שְׁאֵלוֹת חֲזָקוֹת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ שֶׁאֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם הוּא אֱלֹקִים אֱמֶת, וּמִי יוּכַל לִזְכּוֹת בַּדִּין, כִּי אִם צַדִּיקִים גְּמוּרִים. הִנֵּה בְּכָל טְעָנוֹת אֵלֶּה בָּא הַיֵּצֶר הָרָע עַל הָאָדָם כְּדֵי לְיָאֲשׁוֹ וּלְהַקְטִינוֹ, שֶׁיִּהְיֶה מִתְרַשֵּׁל מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת הֵן צוֹדְקוֹת, אֲבָל הַיֵּצֶר הָרָע מַשְׁכִּיחַ לָאָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אוֹהֵב חֶסֶד וְרוֹצֶה לְזַכּוֹת בְּרִיּוֹתָיו, בָּרָא בִּשְׁבִיל זֶה הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא קֹדֶם לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן, אִם מָצָא אֶת עַצְמוֹ שֶׁעָשָׂה הַמִּצְוָה אוֹ לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן כָּל כָּךְ, צָרִיךְ תֵּכֶף לְהִתְחָרֵט עַל זֶה וּלְקַבֵּל עַל לְהַבָּא לְהִתְנַהֵג כַּהֹגֶן.