(314) חלק שני, פרק כא

פרשת חקת

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶה" וְגוֹ', יֵשׁ כָּאן שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת:

א. בִּתְחִלָּה כְּתִיב: "בֵּאלֹקִּים וּבְמֹשֶה", וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב: "כִּי דִבַּרְנוּ בַּה"', הִזְכִּיר שֵׁם הֲוָיָה.

ב. מַהוּ שֶׁכָּתַב: "וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם"? לָשׁוֹן זֶה מוֹרֶה בְּכָל מָקוֹם עַל הַגְּרוּעִים, וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב: "וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".

ג. מַהוּ שֶׁכָּתַב: "וַיָּסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ"? הָיָה לוֹ לִכְתֹּב אֶת הַנְּחָשִׁים, וְכִי נָחָשׁ אֶחָד הָיָה?

ד. לָמָּה לֹא הוֹעִילָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶה לְהָסִירוֹ מֵעֲלֵיהֶם לְגַמְרֵי?

ה. מַהוּ שֶׁכָּתַב מִתְּחִלָּה: "כָּל הַנָּשׁוּךְ"? מַשְׁמַע אֲפִלּוּ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כָּל כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב: "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ". וְגַם מִתְּחִלָּה כָּתַב לְשׁוֹן רְאִיָּה, מַשְׁמַע רְאִיָּה בְּעָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב הַבָּטָה, מַשְׁמַע בְּכַוָּנָה.

וְנֹאמַר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. מַהוּ זֶה שֶׁכָּתַב מִתְּחִלָּה: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִּים"? כִּי תָּפְשׂוּ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ, שֶׁדִּבֵּר גַּם כֵּן עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, שֶׁלְּפִיכָךְ לֹא הִרְשָׁה אֱלֹקִים לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת. "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם וְגוֹ', וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקְים", וּכְתַרְגּוּמוֹ: וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין). לְפִיכָךְ מָנַע הַטּוֹב מִכֶּם. וְאַף כָּאן, מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם הַמָּן הוּא לֶחֶם הַקְלוֹקַל, וְהוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִכֶּם עַל יָדוֹ וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י), שֶׁיִּתְפַּח בַּמֵּעַיִם כַּאֲשֶׁר לֹא יִהְיוּ זַכָּאִים כָּל כָּךְ, כִּי הוּא רוֹצֶה לְהִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת הַדִּין. וּבֶאֱמֶת לֹא כֵן הוּא, כִּי לְמַעַן רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו נָתַן לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם פְּסֹלֶת, מַה שֶּׁלֹּא נָתַן לֶחֶם הַזֶּה אֲפִלּוּ לָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא" וְגוֹ'. וְגַם רָצָה לְמַעֵט לָהֶם טִרְחָה, שֶׁהֲלֹא יָדוּעַ, שֶׁעֲנַן ה' הָיָה שׁוֹכֵן עִמָּהֶם, וְכָתוּב בַּתּוֹרָה: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: חוּץ לֶעָנָן) לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ". וּלְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם לֶאֱכֹל מָן, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם פְּסֹלֶת, וְהָיָה נִבְלָע בָּאֵיבָרִים, וְיִהְיוּ תָּמִיד נְקִיִּים וּטְהוֹרִים. וְעַל כֵּן אָמְרוּ אַחַר כָּךְ: "חָטָאנוּ כִּי דִּבַּרְנוּ בַּה"', שֶׁהוּא מוֹרֶה עַל רַחֲמִים, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַמָּן בְּרַחֲמָיו.