(314) חלק שני, פרק טז, תזריע ומצורע

פרשת תזריע ומצורע

וְעוֹד כְּתִיב בַּתּוֹרָה: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים (קרוּעִים) וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (מְגֻדָּל שֵׂעָר). וְאֶפְשָׁר שֶׁהַטַּעַם הוּא, שֶׁעִקַּר חֵטְא הַלָּשׁוֹן בָּא עַל יְדֵי גַּאֲוָה, שֶׁהוּא מַחֲשִׁיב עַצְמוֹ לְאִישׁ חָשׁוּב בַּאֲנָשִׁים, לְפִיכָךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לְגַנּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מְחַפֵּשׂ מוּמֵי זוּלָתוֹ. וְהָעֵד לָזֶה, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּטָהֳרָתוֹ, שֶׁיִּקַּח עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: אִם נִתְגָּאָה כְּאֶרֶז, יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב, וְיִתְכַּפֵּר לוֹ. לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, שֶׁבְּגָדָיו יִהְיוּ קְרוּעִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה מְגֻדָּל כְּדֵי לְנַוְּלוֹ, שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה לַכֹּל כְּבָזוּי, וְלֹא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּזוּלָתוֹ.