(317) חלק שני, פרק טז, תזריע ומצורע

פרשת תזריע ומצורע

וְלֹא יַחֲשֹׁב הָאָדָם: הֲלֹא אֲנִי אוֹמֵר בְּכָל יוֹם: סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. זֶה הָיָה טוֹב אִם הָיָה מַחֲשִׁיב זֶה לְחֵטְא, וְהָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, כִּי לִתְשׁוּבָה צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים חֲרָטָה גְּמוּרָה וְקַבָּלָה גַּם לְהַבָּא. וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אִישׁ הַמֻּרְגָּל בָּזֶה, אֵינוֹ חוֹשֵׁב זֶה לְעָוֹן כְּלָל. וְגַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹמֵר: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֵינוֹ מְקַּבֵּל עַל עַצְמוֹ שְׁמִירָה עַל לְהַבָּא, וַאֲפִלּוּ אִם נֹאמַר שֶׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עַל לְהַבָּא, הֲלֹא הוּא מִדְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיֵּס לַחֲבֵרוֹ. וְאִישׁ כָּזֶה הֲלֹא בְּוַדַּאי קִלְקֵּל בִּלְשׁוֹנוֹ לְכַמָּה עַשְׂרוֹת אֲנָשִׁים, לָזֶה צִעֵר בִּלְשׁוֹנוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים וְלָזֶה בְּלָשׁוֹן הָרָע וְלָזֶה בְּהַלְבָּנַת פָּנִים וְכַדּוֹמֶה. וְלָזֶה יָפֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהָאָדָם, בִּלְשׁוֹנוֹ הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָׁמַיִם. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לָשִׂים לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לָזֶה, שֶׁלֹּא יִלָּכֵד לְמַעְלָה בְּחֵטְא זֶה. עוֹד אָמְרוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית" וְגוֹ', "אוֹתוֹ לֹא אוּכַל", אַל תִּקְרֵי "אוֹתוֹ" אֶלָּא אִתּוֹ.