ה. היה עסוק במצות כיבוד אב ואם באיזה דבר, ובאה לידו מצות השבת אבידה, פטור מלהשיבה, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, שאמירת האב כאן לא מעלה ולא מורידה, אלא אין מוטלת עליו כלל מצות ההשבה.
ו. מי שציוה את בנו שלא לקיים מצוה דלא רמיא עליה (דהיינו, שאין חיוב על האדם לקיים את המצוה, רק אם עושה אותה מקיים מצוה), וכגון, מי שאמו ציותה עליו (בחוליה) שלא ישכיר את ביתו מכאן ואילך לשום אדם, ודר בו לפנים בשכירות שנה אחת תלמיד חכם ובעל מעשים, יש אומרים שמחוייב לקיים צוואתה, ואין בדבריה אלו משום אמירה לעבור על דברי תורה, דאף שטוב וישר להשכיר בית לתלמיד חכם כדי שיוכל ללמוד שם בהתמדה, מכל מקום אין זה חובה עליו ולא רמיא עליה כלל. ויש חולקים ואומרים דאינו מחוייב לשמוע לה לבטל מצוה אף שהיא אינה חיובית עליו, אלא מצוה קיומית. ובלאו הכי דעת רוב הפוסקים שבדבר שאין לאב הנאה ישירה ליכא מצות כיבוד אב ואם. ולכולי עלמא אם הבן צריך למעות השכירות, אין צריך, לשמוע לאמו, דמצות כיבוד אב משל אב ולא משל בן, וגם בדבר שאין לאב ואם הנאה ישירה ליכא חיובא דמצות כיבוד אב ואם.
