(324) חלק שני, פרק כד

יְבֹאַר שֶׁאַף מִי שֶׁהָיָה לָקוּי בִּשְמִירַת פִּיו חֵלֶק גָּדוֹל מִימֵי חַיָּיו, עִם כָּל זֶה יִתְחַזֵּק בְּיָמָיו הַנּוֹתָרִים.

וְדַע עוֹד, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ עִדָּן וְעִדָּנִים, מִכָּל מָקוֹם יְחַזֵּק עַצְמוֹ עַל כָּל פָּנִים עַל לְהַבָּא בְּיֶתֶר הַיָּמִים שֶׁיְּחַיֶּה אוֹתוֹ הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְקֻלְקָלִים. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִישׁ שֶׁשָּׂכַר שׁוֹמֵר לִשְׁמֹר כַּרְמוֹ כְּכָל יְמֵי הַקַּיִץ, וּפָשַׁע הַשּׁוֹמֵר וְלֹא שְׁמָרוֹ אֵיזֶה חֳדָשִׁים, וּמֵחֲמַת זֶה נֶהֱרַס הַכֶּרֶם מְאֹד, שֶׁפָּרְצוּ הַגַּנָּבִים אֶת גְּדֵרוֹ וְגָנְבוּ הַרְבֵּה מִן הַכֶּרֶם. הֲיִתָּכֵן שֶׁיַּעֲזֹב בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁבִיל זֶה עַתָּה אֶת כַּרְמוֹ לְגַמְרֵי וְיַנִּיחֶנּוּ לְמִרְמָס לְחַיַּת הַשָׂדֶה? וְאַדְּרַבָּה, הוּא מוֹסִיף עַתָּה שְׁמִירָה עַל שְׁמִירָתוֹ וּמְתַקֵּן אֶת גְּדֵרוֹ, וְנוֹתֵן עֵינָיו וְלִבּוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יֹאבַד אֲפִלּוּ פְּרִי אֶחָד. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִשְׁלֵי: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרָסָה". וַעֲצָתוֹ לְעִנְיַן כַּרְמוֹ, שֶׁיְּתַקֵּן גְּדֵרוֹ וְיַעֲקֹר הַקִמְשׁוֹנִים וַחֲרֻלִּים מִמֶּנּוּ וְיָשִׂים עֵינוֹ עָלָיו, שֶׁלֹּא יִתּוֹסְפוּ עוֹד חֲרֻלִּים עָלָיו.

וּבְעִנְיָנֵנוּ גַּם כֵּן תִּקּוּנוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ גְּדָרִים, שֶׁיַּרְחִיק עַצְמוֹ מֵחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְשֶׁלֹּא יְדַבֵּר אוֹדוֹת שׁוּם אִישׁ, וּלְמִי שֶׁקִּלְקֵל בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁחֵרְפוֹ וְגִדְּפוֹ, יְפַיְּסֶנּוּ. וְיִשְׁמֹר יֶתֶר יְמֵי חַיָּיו אֶת פִּיו בִּשְׁמִירָה, שֶׁדִּבּוּרוֹ יִהְיֶה רַקּ בְּדִבְרֵי קְּדֻשָּׁה וְדִבְרֵי תּוֹרָה (לְבַד מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְדַבֵּר הֶכְרֵחִי וּלְפַרְנָסָתוֹ), וְאָז יוּכַל לוֹמַר עַל עַצְמוֹ: אַשְׁרֵי זִקְנָתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה יַלְדּוּתֵנוּ.