326. כיבוד אב ואם (ב)

וְאָמְנָם, חָמוּר מְאֹד הַחִיּוּב שֶׁל כִּבּוּד אָב וָאֵם, עַד שֶׁלֹּא כָּל אָדָם יָכוֹל לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה כָּרָאוּי, אֲבָל כָּל אָדָם חַיָּב לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת, בְּכָל כֹּחוֹ. כִּי אַף שֶׁאָמְרוּ 'אָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל', וּבְוַדַּאי זוֹ מִדַּת כָּל אָדָם שֶׁמּוֹחֵל לְבָנָיו עַל כְּבוֹדוֹ, מִכָּל מָקוֹם נֶעֱנַשׁ בְּדִינֵי שָׁמַיִם עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּעֱנָשׁ עַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק נִתְקַצְּרוּ שְׁנוֹתָיו עַל שֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ 'עַבְדֶּךָ אָבִינוּ' וְשָׁתַק. וְעוֹד, שֶׁאַף שֶׁאָב יָכוֹל לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדוֹ, מִכָּל מָקוֹם בִּזְיוֹנוֹ וְצַעֲרוֹ אֵינוֹ מָחוּל.