(331) חלק שני, פרק כז

וּמַה יָּפָה בָּזֶה מְלִיצַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מַה שֶּׁאָמְרוּ עַל הַפָּסוּק: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקים הֵמָּה". לֻחת כְּתִיב, שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת, (וְהוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י), וְרָצָה לוֹמַר: וְנִרְאִים כְּלוּחַ אֶחָד, כִּי יָדוּעַ שֶׁבְּלוּחַ אֶחָד מִיָּמִין הָיָה כָּתוּב בּוֹ הָעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וּבַלּוּחַ הַשֵּׁנִי, שֶׁמַּתְחִיל מִ"לֹּא תִרְצַח לֹא תִנְאָף" עַד סוֹף הַלּוּחַ, הָיָה כָּתוּב בּוֹ הָעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְהַיְנוּ שֶׁלֹא יַחֲשֹׁב הָאָדָם עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁהוּא רַקּ לְכַתְּחִלָּה לְיַפּוֹת אֶת הָאָדָם, וְלָזֶה בָּאוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּצִמְצוּם גָּדוֹל, שֶׁאֵין יִתְרוֹן לְזֶה מִזֶּה, וְגַם שֶׁהָיוּ נִרְאִין כְּלוּחַ אֶחָד, לִרְמֹז, שֶׁכְּמוֹ הָאָדָם, אֵימָתַי הוּא אִישׁ בַּאֲנָשִׁים? כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם בְּאֵיבָרָיו, אֲבָל אִם יֶחְסַר לוֹ בְּגוּפוֹ אֵיזֶה חֵלֶק מִמֶּנּוּ, הוּא נִמְאָס בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים וְגַם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, כֵּן הוּא בְּעִנְיְנֵי הַנֶּפֶשׁ, אֵימָתַי הוּא אָדָם הַשָּׁלֵם? כְּשֶׁחֲבִיבִים לוֹ כָּל דִּבְרֵי ה'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם, חַס וְשָׁלוֹם, הֻקְטַן בְּעֵינָיו אֵיזֶה דָּבָר מִדִּבְרֵי ה', בֵּין מֵעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבֵין מֵהָעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ.