(337) חלק שני, פרק כט

וּבֶאֱמֶת, בַּלָּשׁוֹן 'וְאִם לֹא עַכְשָׁיו' נִכְלָל שֶׁעַל כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה וְיוֹם וָיוֹם, צָרִיךְ הָאָדָם לַחֲשֹׁב, אִם לֹא עַכְשָׁיו, דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַע לָאָדָם כָּל יוֹם וָיוֹם, מַה שֶּׁעָלָיו לְהַשִּׂיג מִתּוֹרַת ה' וַעֲבוֹדָתוֹ, וּמַה שֶּׁיְּפַתֶּנּוּ הַיֵּצֶר, שֶׁלְּמָחָר יִפְרַע עֲבוּר יוֹם זֶה, טָעוּת הִיא, כִּי מָחָר חִיּוּב בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, וְעֵת שֶׁל עַכְשָׁיו הַנֶּחְסָר לוֹ, לֹא יוּכַל לְמַלְאוֹתוֹ, וְרַק מִיּוֹם לְעֶרֶב נִמְצָא בַּחֲזַ"ל: יָזֵיךְ בִּימָמָא וּפָרַע בְּלֵילְיָא, וְזֶהוּ שֶׁדִּיְּקָה הַתּוֹרָה: "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ". וְכֵן נֶאֱמַר בְּקֹהֶלֶת: "רְאֵה חַיִּים וְגוֹ' כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַף יוֹם אֶחָד לְבַטָּלָה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם מִקְרָא דְּ"וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", דְּלֹא יְבַטֵּל מִתּוֹרַת ה' אַף יוֹם אֶחָד, עַד יוֹם הָאַחֲרוֹן. וְזֶהוּ שֶׁרָמַז הַכָּתוּב: אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ: לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתְּךָ. רֵעֲךָ זֶהוּ הַיֵּצֶר הַטּוֹב, שֶׁהוּא רֵעַ אֲמִתִּי לָאָדָם, וּמְיַעֵץ לָאָדָם מַה שֶּׁיִּיטַב לוֹ לָעוֹלָם.