(340) חלק שני, פרק ל

וְהִנֵּה יָדוּעַ, שֶׁכָּל תּוֹחֶלֶת הָאָדָם, מִי שֶׁהוּא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכֻנֶּה, הָעִקָּר הוּא לִזְכּוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל מִכָּל חֲמוּדֵי תֵּבֵל, וּכְמַאֲמַר הַתַּנָּא בְּאָבוֹת: יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁכָּתְבוּ כַּמָּה סְפָרִים, וְכָזֶה כָּתַב גַּם כֵּן הַגְּרָ"א עַל הַפָּסוּק: "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ", שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְבַזֶּה אֵיזֶה דְּבַר מִצְוָה, הוּא מְחַבֵּל אֶת עַצְמוֹ, כִּי כָּל דָּבָר בְּאֵיבָרָיו יֵשׁ לוֹ כֹּחַ חִיּוּנִי מִן הַמִּצְוָה, כִּי רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן כְּנֶגֶד רְמַ"ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, וְנִמְצֵאת אַחַר כָּךְ חַבָּלָה בְּנַפְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵיבָר.

וְנִמְצָא לְפִי זֶה אִם לֹא הָיָה נִזְהָר בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו בְּזֶה הָעוֹלָם בְּכֹחַ הָרְאִיָּה שֶׁלּוֹ, וְהָיָה הֶפְקֵר אֶצְלוֹ לְהַבִּיט בְּמַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, יֵדַע בְּבֵרוּר כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא יִהְיֶה כְּמוֹ סוּמָא, וְלֹא יוּכַל לְהַבִּיט בְּאוֹר ה', וְדֻגְמַת מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּעֵינָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת בְּאוֹר הַנְּשָׁמָה. וְהִנֵּה עֵרֶךְ הַקִּלְקוּל בְּעֵינָיו תָּלוּי לְפִי עֵרֶךְ הֶפְקֵרוֹ.

הגה"ה: וְהֵן הַמִתְכַּוֵּן לְהַבִּיט בְּנָשִׁים – לְבַד מַה שֶּׁהַדָּבָר מֵבִיא לִידֵי הִרְהוּר, וְלִפְעָמִים לִידֵי ז"ל – הוּא מְטַמֵּא בָּזֶה אֶת עֵינָיו, וְהֵן הַמַּבִּיט בְּסִפְרֵי אֶפִּיקוֹרְסִים וְלֵיצָנִים, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִקְרָאֵם בַּפֶּה, עַל כָּל פָּנִים הוּא מְטַמֵּא בָּזֶה אֶת עֵינָיו וְאֶת מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ, וְעַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" וְגוֹ' וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" – זוֹ מִינוּת. וּבִפְרָט הַקּוֹרֵא בָּהֶם בְּוַדַּאי הוּא בִּכְלַל קָוֹרֵא בִּסְפָרִים חִצּוֹנִיִּים, וְעַיֵּן בְּסַנְהֶדְרִין רֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק, מַה דְּאִיתָא בַּמִּשְׁנָה גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ עַל זֶה. וְעַיֵּן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים סִימָן ש"ז סָעִיף ט"ז וּבְמִשְׁנָה בְּרוּרָה וּבָאֵר הֵיטֵב וּבְבֵאוּר הֲלָכָה שָׁם:

וְכַמָּה יִתְמַרְמֵר הָאָדָם עַל זֶה לְבַסּוֹף, שֶׁתַּחַת רֶגַע אֶחָד שֶׁל הֲנָאָה בְּכָל פַּעַם שֶׁהִלְעִיטוֹ הַיֵּצֶר בְּפִתּוּיוֹ, הִשְׁחִית אֶת עֵינָיו וְהֶחְשִׁיכָם, בְּמַה שֶּׁהִמְשִׁיךְ בְּכָל פַּעַם אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁל רוּחַ זְנוּנִים עֲלֵיהֶם.

וְהָעַיִן הוּא הַפֶּתַח הָרִאשׁוֹן שֶׁל יֵצֶר הָרָע, שֶׁדַּרְכּוֹ נִכְנָס כֹּחַ הַחֶמְדָּה וְהַתַּאֲוָה בְּלֵב הָאָדָם, שֶׁעֲלֵיהֶם הֻזְהַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָםֵ לִבְרָכָה: הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה גּוֹמְרִים. וְעַל זֶה נִרְמָז בְּאֵיכָה: "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכָּל בְּנוֹת עִירִי", (וְהַיְנוּ בְּנוֹת עִירִי רוֹמֵז עַל כֹּחוֹת הַגּוּף, שֶׁהוּא גַּם כֵּן מְכֻנֶּה בְּשֵׁם גוּף, וּכְמַאֲמָרָם: עִיר קְטַנָּה זֶה הַגּוּף. וְרֶמֶז שֶׁהָעַיִן הִשְׁחִיתָה לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר כֹּחוֹת הַגּוּף, שֶׁכֻּלָּם לֹא בָּאוּ לִגְמֹר אֶלָּא מַה שֶּׁהִתְחִיל בְּעֵינָיו).