341. כתיבה (א)

כְּתִיבָה, מָה רַב טוּבָהּ, וְזוֹ מִצְוַת הָאָב עַל הַבֵּן לְלַמְּדוֹ מְלֶאכֶת הַכְּתִיבָה, כִּי בִּלְעָדֶיהָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ, לֹא בְּעִנְיְנֵי הַגַּשְׁמִיּוֹת וְלֹא בְּעִנְיְנֵי רוּחָנִיּוּת. וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְלֶאכֶת הַכְּתִיבָה עַל מַתְכֻּנְתָּהּ, תְּכַסֵּהוּ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה.

וּלְמִי שֶׁהוּא בְּגֶדֶר תַּלְמִיד חָכָם, חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלָיו לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ וּלְהִתְלַמֵּד לִכְתֹּב בְּלָשׁוֹן הַקֹדֶשׁ בִּמְלִיצָה טוֹבָה, דָּבָר דָּבוּר עַל אוֹפַנָּיו, כִּי מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים אָדָם נִכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, וְאִם יְדַבֵּר בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן קְטוּעָה וּמְלֵאָה טָעֻיּוֹת, יִהְיֶה לְלַעַג וָקֶלֶס. לָכֵן, הָאִישׁ הַשָּׁלֵם, הֶחָפֵץ לִקְנוֹת אֶת הַשְּׁלֵמוּת, גַּם לְזֹאת יִפְקַח עֵינָיו. וְתוֹעָלוֹת הַכְּתִיבָה רַבּוּ מִלִּמְנוֹת, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחַז בָּהֶם.