(354) חתימת הספר, פרק ד

פרק ד: בְּעִנְיַן "לֹא תַחְמֹד"

עוֹד אָמַרְתִּי לְעוֹרֵר עַל דָּבָר אֶחָד, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ בְּנֵי אָדָם. הִנֵּה יָדוּעַ, שֶׁעֲוֹן גֶּזֶל הוּא בֵּין מֵאֲחֵרִים וּבֵין מִקִּרוֹבָיו, וַאֲפִלּוּ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קָמָא: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְכוּ'. וּפָשׁוּט, דְּהוּא הַדִּין הַלָּאו דְ"לֹא תַחְמֹד', שַׁיָּךְ גַּם כֵּן לַכֹּל. וְעַיֵּן בְּחֹשֶן מִשְׁפָּט, דְּהַלָּאו דְּ"לֹא תַחְמֹד" אֵינוֹ בַּחוֹמֵד בַּלֵּב לְבַד, כִּי אִם כְּשֶׁמַּרְבֶּה עָלָיו רֵעִים לְהַפְצִירוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ, וְאִם כֵּן לְפִי זֶה, אִם נִתְקַּשֵּׁר עִם אֶחָד בִּכְתִיבַת הַתְּנָאִים לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, וְגָמְרוּ בֵּינֵיהֶם הַנְּתִינוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד, דְקֹדֶם הַגְּמָר רְשׁוּת בְּיַד כָּל אֶחָד לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ, דִּבְלֹא זֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְקַשֵּׁר עִמּוֹ, וּלְאַחַר זֶה הִרְבָּה רֵעִים לְהַפְצִיר בַּמְחֻתָּן שֶׁיּוֹסִיף לוֹ עוֹד וָעוֹד, לִכְאוֹרָה יֵשׁ בָּזֶה הַלָּאו דְּ"לֹא תַחְמֹד". וְכֵן כָּל כְּהַאי גַּוְנָא מַתָּנוֹת שֶׁל רְשׁוּת (לַאֲפוּקֵּי שֶׁל צְדָקָה), שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן לִתֵּן, כִּי אִם לְאַחַר הַפְצָרַת רֵעִים, יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם "לֹא תַחְמֹד".

הגה"ה: וּבְסִפְרוֹ סֵפֶר הַמִּצְוֹת הַקָּצָר חֵלֶק לֹא תַעֲשֶׂה אוֹת מ' כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לַחְמֹד דָּבָר שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחְמֹד" וְכוּ', וְהַחֶמְדָּה הִיא שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְהוֹצִיא מַחֲשַׁבְתּוֹ לַפֹּעַל, וּמַרְבֶּה רֵעִים עַל חֲבֵרוֹ וּמַפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלּוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עָלָיו. וּמָצוּי זֶה בֶּחָתָן שֶׁמַּכְבִּיד עַל חוֹתְנוֹ קֹדֶם הַחֲתוּנָה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּבָר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, מַה שֶּׁלֹּא הִתְנוּ עַל זֶה בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְנוֹ מְמַלֵּא מְבֻקָּשׁוֹ, אַף עַל פִּי כֵן עוֹבֵר הֶחָתָן עַל לָאו זֶה דְּלֹא תַחְמֹד, (וְעַיֵּן בָּרָאֲבַ"ד פֶּרֶק א' מֵהִלְכוֹת גְּזֵלָה). וְנוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וּבִזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ:

וּבְאוֹת מ"א כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לְהִתְאַוּוֹת בַּלֵּב דָבָר שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִּתְאַוֶּה". זֶה הַלָּאו הוּא חוּץ מִ"לֹּא תַחְמֹד", כִּי "לֹא תִתְאַוֶּה" עוֹבֵר כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב בְּלִבּו, אֵיךְ יִקְנֶה דָּבָר זֶה וְנִפְתָּה בְּלִבּו בַּדָּבָר עָבַר בְּ', לֹא תִתְאַוֶּה", שֶׁאֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד. וְאִם יִקְנֶה הַדָּבָר הַהוּא, שֶׁהִפְצִיר בִּבְעָלָיו וְהִרְבָּה עָלָיו רֵעִים עַד שֶׁקָּנָהוּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּ"לֹא תַחְמֹד". וְנוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ: