(369) חלק שני, פרק ל

וּבְדֶרֶךָ כְּלָל עַל שְׁאָר הָעֲוֹנוֹת מְצוּיוֹת הַחֲרָטָה וְהַתְּשׁוּבָה, וְאִלּוּ עַל עֲוֹנוֹת שֶׁל כֹּחַ הַדִּבּוּר אֵין מְצוּיוֹת הַחֲרָטָה וְהַתְּשׁוּבָה בָּהֶן, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְוַדֶּה: דִּבַּרְנוּ דֹּפִי, אֵין מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל דֹּפִי, וְשֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עַל לְהַבָּא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְאֵין חוֹשֵׁב כְּלָל בְּדָבָר זֶה, וְאִם כֵּן אַיֵּה הַתְּשׁוּבָה? וּמִמֵּילָא כְּשֶׁאֵין תְּשׁוּבָה מִלְּמַטָּה, אֵין מְחִילָה מִלְּמַעְלָה, וְנִתּוֹסֵף חֵטְא עַל חֵטְא וְכִמְעַט בְּלִי שִׁעוּר (וְאֲפִלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּשֶׁאוֹמֵר: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֵין מָצוּי שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ לְהִתְבּוֹנֵן, מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף מֵהֲמוֹן מְקַטְרְגִים שֶׁיֵּשׁ עָלַי עַל יְדֵי כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא נִזְהַרְתִּי בּוֹ עַד כֹּה, וְלִרְאוֹת עֵצוֹת וּלְהִתְחַזֵּק שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן מֵעַתָּה. וּבֶאֱמֶת לֹא נֶאֱבָד אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַפָּסוּק: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ, לָאָדָם, בִּשְׁעַת הַדִּין), וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם וְכוּ'.