(379) חתימת הספר, פרק א

יא. הִנֵּה הִצַּעְנוּ מִקְצַת גֹּדֶל מַעֲלַת הָאִישׁ, שֶׁמִּתְרַגֵּל לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, שֶׁמִּתְרַבִּים מִצְוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו מְאֹד מְאֹד. וְהָעִקָּר בָּזֶה, שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מִצְוָה זוֹ בִּקְבִיעוּת, וְלֹא יִתְרַפֶּה מִמֶּנָּה, אֲבָל אִם פַּעַם יַעֲשֶׂנָּה וּפַעַם יִתְרַפֶּה מִמֶּנָּה, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בִּכְלַל: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י בַּחֻמָּשׁ, עַיֵּן שָׁם. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם רָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּפַעַם אַחַת לֹא בָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו, מַדּוּעַ לֹא בָּא. וְזֶה רוֹמֵז הַכָּתוּב, שֶׁאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה". אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ נֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ אֵין נֹגַהּ לוֹ. "יִבְטַח בְּשֵׁם ה"', הַיְנוּ שֶׁהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בְּשֵׁם ה' וְלֹא בָּטַח. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא. וְהַכַּוָּנָה אֲפִלּוּ אִם מִזְדַּמֵּן לוֹ אֵיזֶה רֶוַח בְּעֵת שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אַל יַבִּיט עַל זֶה וְיִבְטַח בְּשֵׁם ה', שֶׁמַּה שֶׁנִּקְצַב לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, לֹא יֶחְסַר לוֹ עַל יְדֵי זֶה, וּבֶאֱמֶת כַּמָּה פְּעָמִים הוּא לְנִסָּיוֹן. לְהָאָדָם מִלְּמַעְלָה, שֶׁמְּנַסִּים אוֹתוֹ. וּכְעֵין מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין לְךָ אָדָם, שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן, מְנַסֶּה לְעָשִׁיר וּמְנַסֶּה לְעָנִי וְכוּ'. וְכַאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם, יִרְאֶה זֶה בְּחוּשׁ, שֶׁעוֹמֵד לִפְעָמִים כָּל הַיּוֹם בַּחֲנוּתִ, וְאֵין מִזְדַּמְּנִים לוֹ כָּל כָּךְ קוֹנִים, וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה (אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שְׁקִיעָה) בָּאִים אֶצְלוֹ קוֹנִים חֲדָשִׁים, שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָם מֵעוֹלָם, וּמַפְצִירִים בּוֹ שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם. וְכָל זֶה הוּא לְנִסָּיוֹן, שֶׁמְּנַסֶּה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה, אִם בֶּאֱמֶת יָקָר בְּעֵינָיו עֲבוֹדָתוֹ בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ.