379. מחלוקת (ב)

בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים גָּבַר הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת עַל עִסְקֵי חִנָּם, כִּי לְפִי הָאֱמֶת הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, כִּי מַה יִתֵּן וּמַה יוֹסִיף הַכָּבוֹד שֶׁיְּכַבְּדֶנּוּ, אוֹ הַבִּזָּיוֹן שֶׁיְּבַזֵּהוּ, אָדָם אֲשֶׁר לְהֶבֶל דָּמָה.

וּמִי יִתֵּן וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, הָאֶחָד מֵהֶם, אִם הָיָה יְרֵא הַשֵּׁם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, גַּם אֶת הַשֵּׁנִי הָיָה מֵבִיא לְדַרְכֵי שָׁלוֹם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְמַחְלֹקֶת לְהִתְקַיֵּם בְּאָדָם אֶחָד, וְהַצָּרָה הִיא שֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִים לְרָעָה, וְכָל אֶחָד מִתְנַשֵּׂא לֵאמוֹר אֲנִי גָּדוֹל, וְלָמָּה אַשְׁפִּיל אֶת עַצְמִי וְאֶשָּׁאֵר אֲנִי תַּחְתָּיו, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַמַּחְלֹקֶת פָּרָה וְרָבָה, וְלוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ לְהָבִין שֶׁהַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִרְדֹּף שָׁלוֹם – הוּא הָעוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה.